נבואת הנחמה מציגה את בשורת הגאולה כהוכחה חיה לשליטתו המוחלטת של ה׳ בהיסטוריה, בניגוד לאלילים שאינם מסוגלים לחזות את העתיד. הבשורה מופנית אל לב האומה, תוך הבחנה דקה בין מוקדיה השונים: צִיּוֹן מסמלת את המרכז הרוחני והשלטוני הכולל את המקדש, המלוכה והסנהדרין, בעוד יְרוּשָׁלִַם מייצגת את המוני העם ואת קיבוץ הגלויות הפיזי [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת זהותו של הרִאשׁוֹן המביא את הבשורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את האיש הראשון שיגיע מהגלות ויקדים את שאר העולים. אדם זה ישמש כמבשר שיכריז על בואם הקרוב של הבנים השבים לגבולם [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל], כאשר המבשרים יגיעו בזה אחר זה ברצף [אבן עזרא].
מנגד, יש המזהים את ה"ראשון" וה"מבשר" עם דמויות היסטוריות ספציפיות. לפי גישה זו, הרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הוא המלך הראשון שייתן את דעתו על שיבת ציון ויתחיל את תהליך הגאולה, הלוא הוא כורש מלך פרס. בהתאמה, המְבַשֵּׂר שיינתן לירושלים מכוון לנביאים חגי וזכריה, שיזרזו את העם לבנות את בית המקדש [רש"י, מלבי"ם]. גישות נוספות מפרשות כי החדשות עצמן מגיעות לראשונה לציון, שכן רק ליושביה יש תקשורת נבואית אמינה עם ה׳ [ביאור שטיינזלץ], או שהמילה "ראשון" מוסבת על ה׳ עצמו, המעיד כי הוא הראשון שנותן לציון את המבשר [שד"ל].
כאשר המבשר מגיע, הוא קורא הִנֵּה הִנָּם, כלומר "הנה הם" או הנה בנייך באים [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל]. כפילות המילים נועדה להדגיש את המהירות הגדולה שבה יתרחשו הדברים [רד"ק, אבן עזרא], וללמד שמיד עם הישמע הבשורה יגיעו הגולים ללא כל עיכוב [מצודת דוד]. פירוש אחר רואה במילים אלו תיאור של זקני ישראל, שיהיו מוכנים ומזומנים מיד לעלות מן הגולה [רש"י].