הנביא מציג שאלה רטורית המופנית אל אומות העולם, ומאתגר אותן להכיר בכוח העליון המכוון את ההיסטוריה. התשובה חושפת את שליטתו המוחלטת של ה' על ציר הזמן, משחר האנושות ועד קץ הימים, ומוכיחה כי האירועים ההיסטוריים אינם פרי המקרה אלא חלק מתוכנית אלוהית מדויקת.
השאלה הפותחת את הפסוק, מִי פָעַל וְעָשָׂה, מתייחסת לגבורות ולנפלאות שהתרחשו. הפרשנים נחלקים בהבנת כפל הפעלים. גישה אחת מסבירה כי המילה פָעַל מתייחסת לשלב התכנון, ההכנה והעיסוק בדבר, ואילו המילה וְעָשָׂה מציינת את ההוצאה לפועל ואת גמר המעשה [מלבי"ם, שד"ל, אבן עזרא]. לעומת זאת, יש הסבורים כי מדובר בכפל לשון שנועד להדגיש את עצמת המעשים [רד"ק]. חלק מהמפרשים מקשרים שאלה זו באופן ספציפי לאברהם אבינו, ושואלים מי הוא זה שעשה עבורו את כל הנסים והנפלאות הללו [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].
התשובה לשאלה היא שה' הוא קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ. המילה קֹרֵא מתפרשת במובן של הזמנה, קביעה וזימון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי ה' יודע את כל הדורות העתידיים עוד בטרם נוצרו, וקורא לכל דור ודור להופיע ולהתקיים בזמן המיועד לו [מצודת דוד, אבן עזרא]. פירוש נוסף רואה בביטוי זה עדות ליכולתו של ה' להגיד את העתידות מראש דרך נביאיו, הרבה לפני התרחשותן [רד"ק, שד"ל].
ברובד עמוק יותר, המילה מֵרֹאשׁ מרמזת על התוכנית הקדומה של הבריאה. אף שהעולם נברא בשביל אברהם אבינו, ה' איחר את הופעתו בהיסטוריה והציב את אדם הראשון בתחילה, כדי שהעולם לא יתבטל מפאת תוקפה של מידת הדין. בנוסף, יש המקשרים את המילה מֵרֹאשׁ אל התורה, שנקראת "ראש", קדמה לעולם ושימשה ככלי אומנותו של ה' בבריאה [נחל שורק, חומת אנך].
הפסוק נחתם בהכרזה אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא. ה' הוא הקדמון ביותר, הראשון לכל הנמצאות ולכל הדורות שעברו [שד"ל, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הוא אינו עוזב את העולם, אלא נמצא גם עם הדורות האחרונים. זוהי הבטחה ונחמה: כשם שה' הפליא לעשות ולעזור לראשונים כאברהם, כך הוא עתיד לעזור ולהושיע את הדורות המאוחרים, עד לימות המשיח [רש"י, צאינה וראינה, מלבי"ם]. הכרזה זו מוכיחה כי נבואות ה' והאירועים ההיסטוריים אינם תלויים בטבע או במקרה, שכן הוא הראשון שניבא אותם והוא זה שנמצא באחרית כדי לקיימם, עובדה שמותירה את עובדי האלילים ללא כל מענה [מלבי"ם, שד"ל].