אומות העולם, אפילו אלו השוכנות בקצוות הרחוקים ביותר של תבל, מוכות אימה פתאומית לנוכח אירועים היסטוריים ואלוהיים כבירים. מתוך בהלה, הן מתקבצות יחד בניסיון נואש להתגונן.
הפרשנים מציגים שלוש מסגרות היסטוריות ונבואיות מרכזיות לאירועים שעוררו את החרדה העולמית הזו. הגישה הראשונה סבורה כי האומות חזו בנס העצום של אברהם אבינו, אשר עם קומץ אנשים ניצח ארבעה מלכים אדירים, והשמועה על כך הגיעה עד לקצוות הארץ וזרעה פחד [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל]. הגישה השנייה מסבירה כי הפחד נבע מראיית גבורתו וכיבושיו של כורש מלך פרס [אבן עזרא, שד"ל, אברבנאל]. הגישה השלישית רואה בפסוק נבואה לעתיד לבוא, לימות המשיח ולזמן הגאולה, אז יראו אומות העולם את הגבורות והניסים שיעשה ה' עבור עם ישראל [רש"י, מלבי"ם, צאינה וראינה, אברבנאל].
תגובת האומות מתוארת כהסלמה של פחד. כאשר האִיִּים, שהם האומות הרחוקות ועובדי העבודה הזרה [רש"י, מלבי"ם], רואים את המאורעות הללו, הם מבינים שאין להם שום טענה שיוכלו להשיב כנגד ה' [שד"ל]. ההכרה הזו מובילה אותם לחרדה עמוקה. המילה יֶחֱרָדוּ מתארת פחד מהיר ופתאומי, הגורם להם לסגת לאחור בבהלה [מלבי"ם, שד"ל].
מתוך אותה חרדה גדולה, האומות קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן. משמעות המילה וַיֶּאֱתָיֽוּן היא פשוט ביאה והגעה [מצודת ציון], אך היא מורה על הופעה מוחלטת ומהירה, כאילו ברגע אחד כבר התייצבו כולם יחד [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו באשר למטרת ההתקבצות וההגעה הזו. יש המסבירים כי הם התקרבו אל אברהם בהכנעה כדי לבקש ממנו מתנות חינם, בדומה ליציאת מלך סדום לקראתו [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. דעה אחרת טוענת כי מדובר בהתקבצות צבאית, שבה האומות נאספות פה אחד כדי להילחם נגד המשיח כשיראו את הגאולה מתקרבת [רש"י, מלבי"ם], ויש המפרשים כי בתחילה באו ביהירות כדי להישפט עם ה', אך לבסוף חרדו ופחדו [שד"ל].
גישה מרכזית נוספת מתמקדת בתגובתם הרוחנית של הגויים. במקום להבין שהניסים נעשו על ידי ה' ולעבוד אותו, האומות המפוחדות מתקבצות כדי להתגונן ולהתחזק באמונתן השגויה. הם מעודדים זה את זה, פונים אל אליליהם, ומתאמצים לתקן ולחזק את הפסילים שלהם מתוך תקווה נואשת שהאלילים יושיעו אותם מהצרה ומהאיום הגדול שניצב מולם [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, אברבנאל].