הדברים חותמים עימות רעיוני נוקב ומציגים את המסקנה הסופית לגבי העבודה הזרה: חוסר תוחלת מוחלט, שקר וסכנה. ההכרזה מופנית, לפי הגישות השונות, כלפי האלילים עצמם [אבן עזרא], כלפי האומות העובדות אותם [שד"ל], או כמענה ישיר ליומרות ולמחשבות של עובדי האלילים [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי המילים הֵן אַתֶּם מֵאַיִן מדגישות שהאלילים ומאמיניהם עשויים מדבר שאין בו כל ממש [מצודת דוד], ושהם חסרי כל מעלה פנימית או יכולת לדעת את העתיד [מלבי"ם]. לגבי המילה וּפָעָלְכֶם, יש המפרשים זאת על מעשי ידיהן של האומות, קרי האלילים עצמם [שד"ל], ויש המציינים כי ייחוס "פעולה" לאלילים קיים רק במחשבתם של העובדים אותם, שכן במציאות אין להם כל כוח לפעול [רד"ק].
המילה מֵאָפַע, שהיא יחידאית בכל המקרא [אבן עזרא], זוכה לשלושה כיווני פרשנות מרתקים. הגישה הראשונה והרווחת רואה בה מילה נרדפת ל"אפס", הבל וריקנות [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. גישה שנייה קושרת את המילה לשורש פ.ע.ה (השמעת קול), ומסבירה שהיא מתארת את כומרי העבודה הזרה שרק מרימים קול ופועים דברי כזב כדי להטעות את ההמונים [רש"י, מלבי"ם]. הגישה השלישית רואה במילה נגזרת של "אפעה", שהוא מין נחש ארסי ורע. לפי פירוש זה, מעשי האלילים הם כנחשים ממיתים, המביאים רעה ואובדן על מי שבוחר להידבק בהם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
בסיום הפסוק, תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם, רוב מוחלט של הפרשנים מסכים כי כוונת המילה "תועבה" כאן היא "איש תועבה". המשמעות היא שרק אנשים נתעבים ומושחתים יבחרו בדרך זו, בעוד שה' ומשרתיו מואסים בה לחלוטין [רש"י, מצודות, רד"ק, שד"ל]. לצד זאת, קיימת הבנה נוספת ולפיה מי שבוחר באלילים, בוחר למעשה בדבר שהוא עצמו נתעב, מאוס וחסר כל תועלת [מלבי"ם, אבן עזרא, שטיינזלץ].