מצבם של ישראל בגלות מביא אותם לידי ייאוש עמוק, הנובע מחולשתם מול אויביהם החזקים ומדלותם הקיצונית. הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים הם בני הגלות, כאשר התואר "אביון" מצביע על דרגת עוני וחוסר חמורה אף יותר מ"עני" [מלבי"ם]. בעוניים הרב, חסר להם אפילו הדבר הבסיסי והזול ביותר – מים.
לגבי טיב הצמא והמים שאותם הם מְבַקְשִׁים, נחלקו הפרשנים לשלושה כיוונים עיקריים. הגישה ההיסטורית מסבירה כי מדובר בצמא פיזי של ממש: כאשר ישובו הגולים לארץ ישראל דרך המדבר הצחיח, הם יסבלו מחוסר מים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומתם, יש המפרשים את בקשת המים כמשל לכמיהתם העזה של הגולים לגאולה [שד"ל]. גישה שלישית רואה בכך תיאור של אחרית הימים, ודורשת את המים כסמל לדבר ה׳; זהו צמא רוחני ורעב לנבואה ולקרבת אלוהים, שבתחילה לא יימצאו, עד שה׳ ישיב את שכינתו לעמו [רש"י].
מרוב צמאון, לשונם נָשָׁתָּה. מילה זו מתפרשת מלשון חורבן ויובש מוחלט [רש"י, אבן עזרא, שד"ל], או מלשון העתקה, כאילו הלשון נעקרה ממקומה ונשכחה כביכול מחמת חוסר השימוש בה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות תי"ו במילה זו מודגשת כדי להשלים אות חסרה בשורש [רש"י], או לשם תפארת הקריאה והצליל בעת הפסקה בדיבור [שד"ל, מנחת שי].
מול המצוקה הקשה, מגיעה ההבטחה האלוהית הכפולה. ה׳ מבטיח כי הוא עצמו יענה להם ולא יניח להם למות בצמא במדבר [רד"ק, מצודת דוד]. הבטחה זו נשענת על שני שמותיו של האל המופיעים בפסוק: אֲנִי ה׳ אֶעֱנֵם – מכוח היותו הבורא הכל יכול, וכן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם – מכוח החיבור המיוחד עם ישראל, שבעטיו ה׳ נמשך אחר עמו ודואג לו [אבן עזרא]. קשר הדוק זה, הנשען על מעשיהם הטובים של ישראל, מבטיח שה׳ לא יעזוב אותם לעולם, ואף יקדים לענות ולספק את צורכיהם עוד בטרם יצטרכו לצעוק ולהתפלל אליו [מלבי"ם].