ישעיהו, פרק מ״ט, פסוק י״ז

חזון הנבואה מציג תמונת עתיד של גאולה ותקומה, שבה מתרחש חילוף דרמטי בין הבנים השבים אל הארץ לבין גורמי החורבן העוזבים אותה.

המילה מִהֲרוּ נכתבה בלשון עבר אך מכוונת לעתיד, כדרכן של נבואות רבות להציג את העתיד כדבר מוחלט ובטוח [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא שהבנים ימהרו לשוב מן הגלות אל ציון. יש המדגישים כי מדובר בבנים ממש, ודוחים את הקריאה החלופית של המילה כ"בונייך" [שד"ל].

לצד הפירוש הפשוט, יש המפרשים את המהירות כזריזות רוחנית: הבנים ימהרו לשוב בתשובה מאהבה, זריזות שתהפוך את עוונותיהם לזכויות ותסלק את כוחות הטומאה [נחל שורק, חומת אנך]. מנגד, קיימת קריאה ביקורתית המפרשת כי בני ציון מיהרו לשכוח את ארצם מהר יותר מכפי שה' שוכח אותם [מצודת דוד], או שאילו היו ממהרים לשוב בתשובה בעבר, הגאולה כבר הייתה מתרחשת ואויביהם היו עוזבים אותם מזמן [מלבי"ם].

באשר לחלקו השני של הפסוק, מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, הפירוש הבסיסי הוא שהאויבים ייעלמו והשממה תתמלא מחדש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אולם, פרשנים רבים מזהים את המחריבים לא כאויבים חיצוניים, אלא כפושעים והרשעים מתוך העם עצמו. הם אלו שהיו הסיבה האמיתית להריסה ולחורבן, ולעתיד לבוא הם יוצאו מתוך הקהל כך שלא יישאר בו עוד רשע [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].

רובד פרשני נוסף לוקח זאת לעולם הנפש והרוח. כנסת ישראל חוששת לשוב מהגלות פן תחטא שוב ותיאלץ לגלות בשנית. לכן, הפסוק מבטיח לה כי המחריבים – שהם יצר הרע והקטגורים הרוחניים שנוצרו מהחטאים – יבוערו מן העולם ויעזבו אותה, ועל כן היא יכולה לשוב באהבה וללא פחד [אהבת יהונתן, נחל שורק, חומת אנך].