דברי נבואה ותוכחה משולים לכלי נשק המופעלים בדיוק רב. הדובר מציג את עצמו כמי שצויד בכלי מלחמה חיים וציוריים לשם מילוי תפקידו, כאשר כוחו טמון בדיבורו, ובמקביל הוא זוכה להגנה אלוהית צמודה. בעוד שמרבית הפרשנים מבינים כי דברים אלו נאמרים מפי הנביא על עצמו ועל שליחותו, ישנה גישה הרואה בכך משל על עם ישראל כולו, שנבחר על ידי ה' כדי לריב את ריבו ולפרסם את ייחודו אל מול האומות עובדי האלילים [שד"ל].
הדימוי הראשון הוא וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה. פיו של הנביא הופך לחרב שנונה וחדודה, שנועדה לדבר צחות, להוכיח את הרשעים ללא מורא ולנבא עליהם פורענות [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. מיד לאחר מכן מופיע הדימוי השני: וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, כלומר חץ מלוטש, זך ונקי מחלודה [מצודת ציון, אבן עזרא]. בעוד שיש מי שרואה בחץ כפל עניין וחיזוק של דימוי החרב [מצודת דוד], פרשנים אחרים מצביעים על הבדל מהותי בין שני כלי הנשק, הנובע מטווח הפעולה שלהם: החרב משמשת לקרב פנים אל פנים, והיא מסמלת את התוכחה המופנית כלפי עם ישראל הקרוב לנביא. לעומת זאת, החץ נורה למרחוק, והוא מסמל את הנבואות המיועדות לאומות העולם הרחוקות, או לזמנים עתידיים [רד"ק, מלבי"ם].
לצד כלי הנשק, מודגשת ההגנה האלוהית בשני אופנים התואמים את הדימויים. כנגד החרב נאמר בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי, וכנגד החץ נאמר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי (אשפה היא נרתק החצים). המשמעות המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' מספק מחסה לנביא ומשמש לו כנדן לחרב, כדי שהרשעים, בין אם אלו פושעי ישראל או הבבליים, לא יוכלו להרע לו בתגובה לתוכחתו הקשה.
מעבר להגנה הפיזית, ישנה הבחנה דקה בין שני סוגי ההסתרה. הפועל הֶחְבִּיאָנִי מתייחס להסתרה מפני אלו המחפשים באופן פעיל לפגוע בנביא, ממש כפי שמחפשים את מי שמכה בחרב מקרוב. לעומת זאת, הפועל הִסְתִּירָנִי מתייחס למצב שבו אין רודפים, בדומה לחץ הנורה מרחוק ושומר על עילום שם. ההסתרה באשפה מבטאת גם המתנה דרוכה – הנביא שמור ונסתר עד שיגיע הזמן המדויק שבו עליו להיגלות ולפעול [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].