ברגע של תדהמה עמוקה, ניצבת אם שאיבדה את כל עולמה ורואה לפתע המון רב של צאצאים השבים אליה. הדימוי המרכזי כאן הוא של ציון וירושלים, הנמשלת לאישה שחוותה את הטרגדיה הקשה מכל: בניה נהרגו ונשבו, והיא נותרה בודדה ונודדת. כאשר בניה שבים אליה לאחר שנות גלות ארוכות, היא אינה מסוגלת להכיל את המראה ושואלת שלוש שאלות של פליאה על עצם קיומם, גידולם וקיבוצם [מלבי"ם].
תחילה היא שואלת מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה. רוב הפרשנים מסכימים כי השאלה נובעת מחוסר אמונה מול הכמות העצומה של השבים, עד כדי כך שהיא חושבת שאלו בוודאי בניה של אישה אחרת [שד"ל]. הפליאה מתעצמת לנוכח מצבה הקודם: היא הייתה שְׁכוּלָה, כלומר חסרת בנים, וכן גַּלְמוּדָה, מילה המבטאת עזובה, בדידות, ריחוק מאנשים ומבעל [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. בנוסף, היא הייתה גֹּלָה וְסוּרָה. המילה סוּרָה מתארת אישה שהתרחקה ממקומה [שד"ל, אבן עזרא, שטיינזלץ], או אישה המורחקת מהחברה, שעליה הבריות אומרים "סורו ממנה" [רש"י]. יש הסבורים כי תיאור הגלות והריחוק אינו מוסב רק על האם, אלא על הבנים עצמם שגלו וסרו ממנה [רד"ק, מצודת דוד].
שאלתה השנייה היא וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל. גם אם נניח שאלו בניה, היא תוהה כיצד הם שרדו ומי טיפח אותם במהלך אלפי שנות גלות ורדיפות, בזמן שהיא עצמה הייתה רחוקה ונודדת [מלבי"ם].
לבסוף היא שואלת אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. המילה אֵיפֹה מתפרשת כאן במשמעות של "מאיזה מקום" [מצודת ציון, אבן עזרא]. כלומר, מאין הגיעו כל אלה, ומי הוא זה שקיבץ אותם מכל קצוות תבל והביאם חזרה אליה [מלבי"ם, רד"ק].
מעבר לרובד ההיסטורי של שיבת ציון, התדהמה המובעת בפסוק מקבלת גם משמעויות רוחניות. פליאתה של ציון משקפת את ההשתאות על השכר העצום של מצוות ומעשים טובים שנשמרו לישראל. אף על פי שבזמן הגלות עם ישראל סבל מצרות והיה כביכול מורחק מבתי המדרש ומהעבודה הרוחנית השלמה, ה' שמר, טיפח וגידל את פירות המצוות שלהם בחסדו [נחל שורק].
במישור נוסף, השאלה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל מבטאת את פליאתה של ארץ ישראל על חכמתם העצומה של הבנים שגלו. למרות שהאוויר של ארץ ישראל הוא זה שמחכים ומוסיף דעת באופן טבעי, ציון נדהמת לראות כיצד בניה שגלו לחוץ לארץ הצליחו לגדול ולהתעצם בחכמת התורה אפילו יותר ממנה, בעוד היא נותרה לבדה [אהבת יהונתן].