רגעי משבר ואכזבה הם מנת חלקו של כל אדם העושה מלאכה רוחנית או ציבורית, במיוחד כאשר המאמץ הרב אינו נושא פרי נראה לעין. מתוך עומק הייאוש צומחת ההכרה כי המדד להצלחה ולשכר אינו נבחן בתוצאה המיידית, אלא בנאמנות לשליחות אל מול ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחלקו הראשון של הפסוק מבטא את תסכולו האישי של הנביא. כאשר הוא רואה שדברי התוכחה שלו נופלים על אוזניים ערלות וישראל אינם שבים בתשובה, הוא סבור כי עבודתו הייתה לשווא [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. המילים לְרִיק יָגַעְתִּי מתארות עבודה שהיא כקליפה ריקה נטולת תוכן, והביטוי לְתֹהוּ וְהֶבֶל מצביע על חוסר מוחלט ועל היעדר כל תכלית [מלבי"ם]. ישנה הבחנה דקה בין שלבי המאמץ: המילה יָגַעְתִּי מתייחסת לזמן העבודה הקשה עצמה, ואילו המילים כֹּחִי כִלֵּיתִי (שהמילה כִלֵּיתִי בהן מנוקדת בצירי תחת האות למ"ד [מנחת שי]) מתארות את תחושת אפיסת הכוחות שלאחר סיום העבודה [מלבי"ם]. בשל כישלון השליחות בפועל, הנביא חושש שמא לא יקבל כל שכר על טרחתו, בדומה לפועל שנשכר למצוא אוצר ולא מצא דבר [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת הפירוש האישי, יש הרואים בדברים אלו אלגוריה לאומית, המייצגת את קולה של כנסת ישראל הסובלת בגלות ומרגישה שיגיעתה לריק [שד"ל].
המילה אָכֵן מסמנת מהפך תודעתי מוחלט. הנביא מבין כי מִשְׁפָּטִי – כלומר, החלק והשכר המגיעים לו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ] – מסורים בידי ה'. ה' יודע שהכישלון אינו נובע מחוסר השתדלות של הנביא אלא מסרבנות העם, ולכן הוא ישלם לו את שכרו במלואו על עצם עשיית מלאכתו נאמנה [רש"י, מצודת דוד]. יתרה מזו, ה' בחסדו משלים את מה שהנביא לא הצליח לתקן בעצמו, פועל דרכו ומתפאר בו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה וּפְעֻלָּתִי מתפרשת אף היא כשכר עבודה של שכיר [אבן עזרא].
השימוש בשני שמות שונים של ה' בחלק זה אינו מקרי: אֶת ה' מציין את ההשגחה הכללית של מי שמינה אותו לשליחות, בעוד אֶת אֱלֹהָי מבטא את ההשגחה הפרטית והקשר האישי שבו ה' דואג לשכרו של הנביא [מלבי"ם]. מנגד, קיימת גישה פרשנית נועזת שלפיה הנביא אינו מתנחם כאן, אלא בא בטענה וריב כלפי ה' על כך ששלח אותו למשימה חסרת סיכוי שלא הועילה בדבר [רד"ק].
ברובד עמוק יותר, פסוק זה מקפל בתוכו את סוד השכר הרוחני. גם כאשר אדם צדיק נאנס ואינו יכול להשלים את עבודתו הרוחנית, למשל בשל חולי, הוא אינו נחשב כפועל פשוט המקבל שכר רק על תוצר מוגמר. הוא נחשב כעבד המשועבד לכלל רצון בוראו, ולכן יזכה לשכר עצום ובלתי נתפס על עצם התמסרותו, גם אם חשב תחילה שיגע לריק [חומת אנך]. הבטחה זו תקפה גם עבור ישראל בגלות, אשר יזכו לשכר טוב מאת ה' על סבלם ועל כך שנשארו נאמנים לו לאורך כל הדרך [שד"ל].