ישעיהו, פרק מ״ט, פסוק ד׳

הנביא חווה תסכול לנוכח סירוב העם לחזור בתשובה, וחש כי לְרִיק יָגַעְתִּי, כלומר שעבודתו הקשה הייתה כקליפה ריקה, וכי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי, שכן נותר באפיסת כוחות וללא כל תכלית. בשל כישלון שליחותו הוא חושש שלא יקבל שכר על טרחתו, אך המילה אָכֵן מסמנת מהפך שבו הוא מבין כי מִשְׁפָּטִי וכן וּפְעֻלָּתִי מתייחסים לשכרו המובטח השמור לו. הוא מכיר בכך שה' יודע שהכישלון נובע מסרבנות העם, ולכן ישלם לו על עצם ההשתדלות, תוך השגחה כללית של מי שמינה אותו, אֶת יְהֹוָה, והשגחה פרטית הדואגת לשכרו, אֶת אֱלֹהָי. יש הרואים בדברים אלו דווקא טענה כלפי ה' על שליחות חסרת סיכוי, או את קולה של כנסת ישראל הסובלת בגלות ומרגישה שיגיעתה לשווא. מכל מקום, מתברר כי המדד לשכר רוחני אינו נבחן בתוצאה המוגמרת, אלא בהתמסרות האדם ובהסתמכותו על ה' שישלים את מלאכתו.