מתוך מעמקי הגלות הארוכה והמייסרת, עולה זעקת שבר המבטאת תחושה עמוקה של ניתוק מוחלט מההשגחה האלוהית. הדוברת בפסוק היא צִיּוֹן, המייצגת את כנסת ישראל, את האומה כולה ואת ירושלים הבירה המתאבלת על בניה שגלו ממנה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
תלונתה של ציון מורכבת משני שלבים של כאב, המבוטאים במילים עֲזָבַנִי ו-שְׁכֵחָנִי. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכפילות, אלא בהחמרה של מצב הנטישה. עֲזָבַנִי מתאר ריחוק זמני, לרוב בעקבות חטא. מצב זה משול לבעל שהתרחק מאשתו או נסע למרחקים, אך הקשר ביניהם עדיין קיים. במישור הרוחני, זוהי הסתרת פנים וסילוק ההשגחה הישירה, המותירה את העם נתון לחסדי הטבע והמקרים [מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן]. לעומת זאת, שְׁכֵחָנִי מבטא כאב עמוק וסופי הרבה יותר. זוהי תחושה של מחיקה מוחלטת מן התודעה מתוך מיאוס, נתק המקביל לגירושין גמורים. ציון כואבת לא רק את העונש, אלא את התחושה שאפילו ייסורים ממרקים מאת ה' אינם מגיעים אליה, כאילו נמחקה לחלוטין [מלבי"ם, אהבת יהונתן]. המבנה התחבירי של המילים וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי נועד להדגיש את גודל הזעזוע: הפליאה העצומה על כך שדווקא ה', שאין לפניו שכחה כלל, הוא זה שכביכול שכח אותה [מלבי"ם].
רובד נוסף של כאב משתקף בשימוש בשני שמות שונים של האל, יְהֹוָה ו-אדֹנָי. השם הראשון מייצג את מידת הרחמים, ואילו השני רומז למידת הדין ולשכינה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שציון זועקת על כך שאפילו מידת הרחמים נטשה אותה. יש המדייקים כי מידת הרחמים רק עזבה אותה, כלומר ה' גלה עמה ועדיין מרחם עליה בסתר חרף העונש, אך מידת הדין שכחה אותה לחלוטין, שכן היא אינה נוקמת באויביה המרעים לה בגלות [נחל שורק, צוארי שלל, חומת אנך].
עם זאת, חשוב להדגיש כי זעקה זו משקפת את תחושתה הסובייקטיבית של האומה מתוך קושי השעבוד. ציון אמנם סברה בטעות שהיא נשכחה [רש"י], אך בעוד שהעזיבה והגלות היו מציאות אמיתית שבאה כעונש על חטאים, השכחה אינה אלא אשליה. ה' מעולם לא שכח את עמו, כפי שיתברר מיד בהמשך הנבואה [אברבנאל].