תשובתו של ה' לציון, התוהה על שובם הפתאומי של בניה מהגלות, מוצגת באמצעות דימוי של מלך או שר צבא המאותת לחייליו. ה' מכריז כי הוא יסמן לאומות העולם שהגיעה עת הגאולה, והן אלו שיובילו את ישראל חזרה לארצם בכבוד רב ובמתנות.
ההכרזה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי והקריאה אָרִים נִסִּי מתפרשות בקרב רוב הפרשנים כרמז ואות אלוהי המעורר את אומות העולם לקבץ את הגלויות ולהושיע את ישראל [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, שד"ל, שטיינזלץ]. הנס, נִסִּי, מתואר ככלונס גבוה שעליו מונחת מפה או בגד, המשמש כנקודת ציון בולטת לאיסוף [רש"י, מצודת ציון].
בעוד שחלק מהמפרשים רואים בכפילות של נשיאת היד והרמת הנס הדגשה בלבד [מצודת דוד], יש המבחינים בין הקבוצות השונות שמהן מורכבות אומות העולם. לפי גישה זו, ה"גויים", הנחשבים פחותים במעמדם, יסתפקו ברמז קל של נשיאת יד כדי להשיב את הגולים. לעומתם, ה"עמים" ידרשו אות משמעותי יותר, בדמות נס שיונף בעת מלחמה גדולה, ורק אז ייכנעו ויביאו את ישראל [מלבי"ם]. גישה ייחודית אחרת מפרשת את נשיאת היד כרמז למכות שמימיות שינחתו על אומות העולם באחרית הימים. מכות אלו יפסחו על יהודים אנוסים שנטמעו בין האומות, וכך תתגלה זהותם האמיתית והגויים יביאו אותם כמנחה [אהבת יהונתן].
כאשר האומות ישיבו את ישראל, הן יעשו זאת בכבוד רב ובחיבה. המילה בְּחֹצֶן מפורשת על ידי רוב הפרשנים ככפל הבגד או חיק, ומסמלת נשיאה מגוננת וקרובה, כשם שאדם נושא דבר יקר בתוך בגדו [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, שד"ל, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. פירושים נוספים מציעים כי הכוונה היא לזרוע [רד"ק], או לכיסא כבוד מיוחד שבו נושאים שרים [מלבי"ם].
ההבטחה וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה משלימה את תמונת השיבה, ומתארת נשיאה על השכם, בדומה לאופן שבו נושאים ילדים קטנים להנאתם [מצודת ציון, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. יש המסבירים את ההבדל בין הבנים לבנות בכך שהבנות חוששות לשבת בכיסאות הכבוד הגבוהים שבהם נישאים הבנים, ולכן הן נישאות בבטחה על הכתף [מלבי"ם]. מנגד, יש מי שמסביר כי הנשיאה על הכתף רומזת לגילן הצעיר של הבנות שישובו, שכן רק בנות קטנות מאוד שלא נטמעו לחלוטין באומות יהיו מותרות בעתיד להינשא לכוהנים בארץ ישראל המקודשת [אהבת יהונתן].