בימים לעתיד לבוא יתרחש מהפך דרמטי בגורלו של עם ישראל, כאשר האומה, שחשה כאם גלמודה שאיבדה את כל צאצאיה, תופתע לשמוע את קולם של בניה השבים אליה בהמוניהם. הפרשנים מסכימים כי הצירוף בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ מתאר את הבנים האבודים שהאומה הייתה שכולה מהם בגלות, וכעת הם מתקבצים וחוזרים. עקב הריבוי העצום של השבים, הצפיפות תהיה כה רבה עד שיישמעו תלונות על כך שצַר לִי הַמָּקוֹם.
סביב הבקשה גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה מתקיימת מחלוקת פרשנית מרתקת באשר לנמען ולמשמעות הפועל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשיח בין האנשים עצמם. אדם יפנה לחברו ויבקש ממנו להתרחק מעט ולפנות לו מקום כדי שיוכל גם הוא לשבת. על אף שהפועל "לגשת" משמעו לרוב להתקרב, בהקשר זה הכוונה היא להתרחק הלאה, כאשר המילה לִּי מפורשת כבקשה לעשות זאת למעני או בשבילי [שד"ל, אבן עזרא].
מנגד, יש החולקים על פירוש זה מסיבות לשוניות, וטוענים כי הפועל "לגשת" לעולם אינו יכול לתאר התרחקות. לפיכך, הבקשה אינה מופנית מאדם לחברו, אלא מהעם השב אל ארץ ישראל עצמה. בני הגולה, שיעמדו מחוץ לגבולות הארץ משום שלא תוכל להכיל את כולם, יבקשו מהארץ: התקרבי אליי והרחיבי את גבולותייך החוצה, כדי שאוכל לשבת בתוכך [מלבי"ם].
לצד הפירושים הפיזיים, יש המוצאים בפסוק רובד ניסי ורוחני. בעתיד, ארץ ישראל כולה תתמלא בקדושת השכינה בדומה לעזרת בית המקדש. כשם שבמקדש התרחש נס שבו האנשים עמדו בצפיפות אך כשהנמיכו עצמם והשתחוו המקום התרחב באורח פלא, כך גם כאן, הפתרון לצפיפות טמון במילה וְאֵשֵׁבָה. כאשר העם ישב וינמיך את עצמו, המקום יתרחב מאליו ויכיל את כולם [אהבת יהונתן]. בנוסף, יש הדורשים כי המצוקה על חוסר המקום תורגש גם בקרב אומות העולם. הגויים, שבעבר נהגו להתפאר בגדולתם בקול רם, ילחשו כעת באוזני ישראל על מצוקתם, ויחושו כי אין להם מקום בעולם אלא אם כן יקראו לאיש ישראל לשבת לצידם, ורק בזכותו יתרחב עבורם המקום [צוארי שלל].