ירושלים, שעמדה שוממה וחרבה לאורך שנות הגלות, עתידה לעבור מהפך דרמטי. ממצב של חורבן מוחלט, היא תהפוך למקום שוקק חיים עד כדי צפיפות. ה' פונה אל העיר ומנחם אותה על דאגתה ממצבה הנוכחי [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
הפסוק משתמש בשלושה ביטויים לתיאור החורבן: חׇרְבֹתַ֙יִךְ֙, וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ ו-אֶ֖רֶץ הֲרִסֻתֵ֑ךְ (המילה הֲרִסֻתֵ֑ךְ נכתבת ללא האות יו"ד לאחר הרי"ש בספרים המדויקים, והיא מלשון נתיצה [מנחת שי, מצודת ציון]). בעוד שהחרבות והשממות מתייחסות לערים ולחבלי הארץ שנעזבו, הריסה מבטאת דרגה קשה יותר של חורבן, שכן היא מעידה על הרס מכוון [מלבי"ם]. מעבר למשמעות הפיזית, מידת החורבן מעידה דווקא על קדושתה של הארץ. מכיוון שארץ ישראל אינה סובלת טומאה, ככל שהמקום היה מקודש יותר, כך הוא נחרב באופן קשה יותר בזמן הגלות [אהבת יהונתן].
מבחינה תחבירית, תחילת הפסוק נראית כמשפט חסר, והנביא משנה את הלשון כדי להעצים את התיאור [שד"ל]. במקום לומר בפשטות שהחרבות יתמלאו, הוא מכריז: כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב. במקום המצב הקודם של שממה, העיר תהיה צרה ודחוקה מרוב תושבים שיבואו לתוכה, עד שיהיה להם צר מלבנות בה בתים [אבן עזרא, רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי הצפיפות הזו תנבע אך ורק מחזרתם של בני ירושלים אליה, ולא מנוכחות של זרים. לכן, הפסוק מסתיים בהבטחה: וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ. המילה מְבַלְּעָֽיִךְ פירושה משחיתים [מצודת ציון, שד"ל]. אותם אויבים ומשחיתים שעד כה החריבו את הארץ, יורחקו אל קצה העולם ולא יבואו עוד בגבולותיה [מצודת דוד, רד"ק]. כך, העיר תתמלא מחדש בבניה השבים אליה, בעוד שרודפיה יעלמו כליל [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].