נבואה זו מסמנת מעבר מאירועים קרובים, כדוגמת גאולת בבל, אל עבר חזון אוניברסלי ורחב היקף הנוגע לאחרית הימים. הדובר פונה אל אומות העולם כולו ומכריז על ייעוד אלוהי שנקבע עבורו עוד בטרם הגיח לאוויר העולם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא ישעיהו מעיד בפסוק זה על עצמו ועל שליחותו. עם זאת, ישנה דעה ולפיה הדברים נאמרים מפי עם ישראל כולו [שד"ל].
הנביא קורא לשני קהלי יעד שונים. אִיִּים הם יושבי איי הים ומדינות מעבר לים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או מקומות קטנים ומבודדים בקצה הארץ [מלבי"ם]. לעומתם, לְאֻמִּים מֵרָחוֹק הם עמים היושבים בארצות רחוקות, ויש המפרשים שהמילה מֵרָחוֹק רומזת גם לעתיד הרחוק ולאחרית הימים [אבן עזרא, מלבי"ם].
הבחנה מדויקת נעשית בין פעולות השמיעה השונות הנדרשות מכל קהל. הפועל שִׁמְעוּ מבטא דרישה להבנה ולקבלת הדברים, והוא מופנה כלפי האיים המרוחקים שטרם מכירים את ה'. לעומת זאת, הפועל וְהַקְשִׁיבוּ מופנה ללאומים, המוגדרים כאומות גדולות בעלות דת ממוסדת המאמינות בהשגחה ובנבואה, שעבורן די בעצם ההקשבה כדי להבין את המסר [מלבי"ם]. פנייה זו לאומות נועדה להתנבא על הפורענות שעתידה לבוא עליהן [רד"ק], או לחלופין, לבשר להן על הגאולה העתידה ועל כך שיקבלו על עצמן את האמונה בה' לאחר שישראל ישובו לארצם [אברבנאל].
באשר לייעודו, מצהיר הנביא כי יְהֹוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי. כלומר, הוא זומן והוקדש לתפקידו הנבואי עוד בטרם נולד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. כבר בהיותו בבטן עלתה המחשבה לפני ה' לקרוא את שמו "ישעיהו", שם המרמז על כך שייעד אותו לנבא נבואות של ישועה ונחמה [רש"י, מצודת דוד].
בעוד שיש הרואים בביטוי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי כפל לשון פיוטי החוזר על הרעיון הקודם [מצודת דוד], יש המצביעים על הבדל מהותי בשלבי ההתפתחות והייעוד של הנביא. לפי גישה זו, ה"מעיים" מייצגים את השלב הראשוני ביותר של ההיריון וקליטת הזרע, אז ה' כבר "הזכיר את שמו" והכין אותו מבחינה טבעית לשליחותו. ה"בטן", לעומת זאת, היא השלב המאוחר יותר שבו העובר מקבל צורה, ואז ה' "קרא" לו ושלח אותו לייעודו באופן מעשי [מלבי"ם].