דברי ה' אל הנביא (או אל הגואל העתידי) נושאים מסר של נחמה והעצמה, ומעלים את ייעודו משליחות לאומית ומקומית לשליחות אוניברסלית חובקת עולם. ה' פונה אל הנביא, שייתכן וחש תסכול על כך שלא הצליח להחזיר את בני דורו בתשובה, ומבשר לו כי המשימה שיועדה לו עד כה היא רק קצה הקרחון לעומת התפקיד העצום הממתין לו באחרית הימים [מלבי"ם].
המילה נָקֵל מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של דבר קטן, מועט או קל ערך. כלומר, ה' אומר לנביא כי זוהי מתנה קטנה מדי או תפקיד פשוט מדי עבורו להסתפק רק בהשבת עם ישראל, ולכן הוא עתיד לקבל שכר ותפקיד גדולים בהרבה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, שד"ל, שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו בלשון תמיהה: וכי מעט וקל בעיניך להיות לי לעבד? גם אם בני דורו אינם מקשיבים לו, עצם עשיית שליחותו של ה' היא זכות עצומה [רד"ק].
משימתו הראשונית של הנביא הייתה לְהָקִים אֶת־שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁ֑יב. הפרשנים נחלקו בהבנת המילה וּנְצוּרֵי:
גישה אחת מפרשת זאת על דרך המשל הנפשי, מלשון מצור. אלו הם בני ישראל שלבם סגור ומוקף בפיתויי יצר הרע כעיר נצורה המוקפת בצבאות, והנביא נדרש להשיבם בתשובה [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].
גישה שנייה רואה בכך תיאור פיזי של חורבן, ומפרשת את המילה במשמעות של חורבות ומקומות שוממים שיש לשקמם [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל].
גישה שלישית קושרת את המילה לשורש נ.צ.ר, במשמעות של ענף או חוטר [מנחת שי]. לאור זאת, יש המבחינים בדיוק הלשוני של הפסוק: שִׁבְטֵי יַעֲקֹב הם עשרת השבטים שגלו ונתלשו ממקומם, ולכן הם דורשים הקמה מנפילתם (לְהָקִים). לעומתם, נְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל הם שבטי יהודה ובנימין שנמשלו ליונק רך המחובר עדיין לאדמתו; הם לא נפלו אלא רק סטו מן הדרך, ולכן לגביהם נאמר לְהָשִׁ֑יב [מלבי"ם].
לאחר שה' קובע כי המשימה הלאומית קטנה למידותיו של הנביא, הוא מרחיב את ייעודו לכלל האנושות: וּנְתַתִּ֙יךָ֙ לְא֣וֹר גּוֹיִ֔ם לִהְי֥וֹת יְשׁוּעָתִ֖י עַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ.
מהותה של הארה זו לעמים זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית רואה בכך התעוררות רוחנית גלובלית באחרית הימים. נבואותיו של הנביא יאירו את אמונת האמת לכלל העולם, וכאשר הגויים יראו בהתגשמותן, הם ישובו לדרך הטוב וייוושעו יחד עם ישראל בתשועת ה' [מלבי"ם, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
מנגד, יש הממקדים את האור בבשורה היסטורית ספציפית – הנביא יבשר על מפלתו של צבא בבל, אירוע שיביא שמחה ואור לכל העולם [רש"י], או שישמיע את דבר הישועה בטרם התרחשותה [אבן עזרא]. דעה נוספת שוללת את הרעיון שהגויים עצמם יזכו לישועה רוחנית, ומפרשת שההארה מתייחסת לכבודו האישי של הנביא, ששמו יתפרסם ויוקר בקרב כל העמים עד קצה הארץ [שד"ל].