הקשר המיוחד שבין ה' לשליחו עומד במוקד ההכרזה האלוהית, המעניקה לשליח תואר של כבוד ומעידה על התפארות בו. זהותו של שליח זה, ומשמעות הופעת השם "ישראל" בהקשר זה, ניצבים בלב הדיון הפרשני.
הקריאה עבדי אתה מבטאת את היותו של השליח מזומן ומוכן לבצע את שליחותו של ה', ממש כפי שעבד עומד הכן לשרת את אדונו [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם], בדומה לנביא המכריז על עצמו שהוא מוכן לשליחות [רד"ק].
שילוב המילה ישראל מעורר התבוננות באשר לזהות הנמען, והאם מדובר בנביא או באומה כולה. גישה אחת גורסת כי הפנייה מופנית לנביא עצמו. הוא מכונה בשם זה משום שהוא נחשב וחשוב בעיני ה' ככל המון בית ישראל גם יחד [אבן עזרא, מצודת דוד], או משום שהוא פשוט מזרע ישראל [אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הדברים נאמרים בפשטות ובמישרין לאומה הישראלית כולה [שד"ל]. ה' מתפאר באומה זו כפי שאדון מתפאר בעבדו הנאמן [רד"ק].
זווית פרשנית ייחודית מציגה את המילה כפנייה של הנביא אל העם. לפי תפיסה זו, הנביא מסב את פניו ואומר לישראל: אשר בך אתפאר – יכולתי להתפאר בתואר "עבד ה'" תלויה לחלוטין בכם. מכיוון שתכלית עבודתי היא להחזיר אתכם בתשובה, רק אם אכן תשובו תושלם שליחותי ואוכל לשאת את התואר בגאווה; אך אם לא תשובו, שליחותי לא תהיה שלמה ולא אוכל להיקרא עבד ה' [מלבי"ם].