הקשר העמוק שבין ה' לעמו מוצג דרך הדימוי החזק ביותר של חיבור אנושי: מסירותה של אם לילדה. ה' מגיב לתחושת העזיבה של ציון ומבהיר כי אהבתו וזכרונו עולים אף על הרגשות הטבעיים והעמוקים ביותר של האימהות [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי ה' טבע בטבען של נשים רחמים מולדים כלפי ילדיהן [אבן עזרא]. המילה עוּלָהּ מתארת ולד רך וקטן [מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא], והביטוי מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ משמעו האם תוכל האם להימנע מלרחם על הבן שיצא מבטנה [רש"י, שד"ל]. רחמים אלו מתעוררים במיוחד כלפי ילד קטן, משום שאין לו כוח לדאוג לעצמו ולבקש את פרנסתו [רד"ק, אבן עזרא].
בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכפילות הפסוק הדגשה רעיונית גרידא [רד"ק, אבן עזרא], יש המזהים כאן הבחנה בין שלבי התפתחות שונים המעוררים רגשות שונים. לפי גישה זו, עוּלָהּ הוא ילד גדול יותר שכבר אינו תלוי לחלוטין באמו, והקשר אליו מבוסס על אהבה, ואילו בֶּן בִּטְנָהּ הוא תינוק יונק שזקוק לאמו, והקשר אליו מבוסס על רחמים. השאלה הרטורית היא האם ייתכן שגם אם נתאר מצב שבו אם תשכח את אהבתה לילד הגדול, היא תוכל לשכוח את רחמיה הטבעיים כלפי התינוק חסר האונים [מלבי"ם].
למרות הטבע האמהי, הפסוק ממשיך ואומר גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה. כיצד ייתכן הדבר? יש המסבירים כי לעיתים נדירות, כאשר יש בנשים מידת אכזריות, ייתכן מצב שבו הן אכן ישכחו את בניהן [רד"ק, אבן עזרא]. לחלופין, הכוונה היא שאפילו אם שתי סוגי האימהות שהוזכרו ישכחו את ילדיהן [מלבי"ם], עדיין מתקיימת ההבטחה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הקשר האלוהי חזק ואמיץ יותר מכל קשר אנושי, וגם אם הטבע האנושי יכשל, ה' לעולם לא ישכח את עמו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף וייחודי לוקח את הפסוק למחוזות של מסירות נפש והתמודדות עם סבל. גישה אחת מסבירה שהפסוק מתייחס לגבורתם של ישראל, אשר כבשו את רחמי האם הטבעיים ומסרו את ילדיהם להריגה על קידוש השם. ה' מבטיח לציון שבזכות מסירות זו, שבה היא שכחה כביכול את רחמיה למען ה', הוא לא ישכח אותה וישיב אותה לקדמותה. פירוש אחר מתייחס לקושי של ציון לשמוח בעבודת ה' לאור הצרות שעברו עליה. לפי פירוש זה, ה' מבטיח לציון שאת כל הצרות והייסורים היא תשכח בעתיד, ומתוך כך תוכל לחזור לעבוד את ה' מתוך שמחה, והוא לא ישכח אותה וישרה עליה את שכינתו [אהבת יהונתן].