תארו לעצמכם שאתם נמצאים במקום רחוק וקשה, ופתאום עולה בכם תחושה שמי שאמור לשמור עליכם פשוט נעלם. זה בדיוק מה שמרגיש עם ישראל, שנקרא כאן צִיּוֹן. העם נמצא בגלות ארוכה, רחוק מהארץ, ומרגיש עצב גדול וניתוק.
מתוך הכאב הזה, ציון צועקת שתי מילים שמראות עד כמה המצב קשה. קודם היא אומרת עֲזָבַנִי. הכוונה היא להרגשה שה' התרחק לזמן מסוים, כמו מישהו שנסע למרחקים. זו באמת הייתה המציאות, כי העם נענש על מעשיו וה' הסתיר את ההשגחה הקרובה שלו. אבל אז ציון מוסיפה מילה כואבת הרבה יותר ואומרת שְׁכֵחָנִי. כאן היא כבר מרגישה שה' לא רק התרחק, אלא ממש מחק אותה מהזיכרון שלו לגמרי. הפליאה שלה עצומה, כי הרי ה' לעולם לא שוכח שום דבר.
כדי להראות עד כמה היא מרגישה בודדה, ציון משתמשת בשני שמות שונים, יְהֹוָה וגם אדֹנָי. היא מרגישה שגם הרחמים של ה' התרחקו ממנה, וגם הכוח שלו לשפוט ולהעניש את האויבים שמציקים לה פשוט נעלם.
אבל האם ה' באמת שכח את עמו? ממש לא. למרות שהעונש והגלות היו אמיתיים, המחשבה שה' שכח אותם היא רק טעות שנוצרה מתוך הקושי והצרות. ה' מעולם לא שכח את העם שלו.