הברית שנכרתה בין ה' לישראל מקשרת באופן ישיר בין קיום המצוות לבין הישיבה בארץ. הבטחת הארץ לאבות נועדה להתממש, אך היא תלויה ועומדת במעשיו של העם, ובתגובה לדברי ה' מביע הנביא ירמיהו את הסכמתו המלאה.
הביטוי למען הקים מבטא קיום וביסוס [מצודת ציון]. מטרת הברית היא לטובת העם, כדי שה' יוכל לקיים את השבועה שנשבע לאבותיהם [מצודת דוד]. עם זאת, שבועה זו מותנית: אם העם ישמור את דברי הברית, תתקיים שבועת הארץ, אך אם יפרו אותה, ייגלו ממנה בהכרח [מלבי"ם].
הארץ מתוארת כזבת חלב ודבש, כלומר שופעת עד כדי כך שהחלב והדבש נוטפים וזולגים ממנה מתוך ריבויים [מצודת דוד, מצודת ציון]. המילים כיום הזה נועדו להמחיש לעם שהם אכן יושבים כעת באותה ארץ מובטחת ושופעת [מצודת דוד].
בסוף הפסוק, הנביא מגיב לדברי ה': וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'. הפרשנים נחלקו במשמעות תגובה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "אמן" מוסבת על הפסוק הקודם, שבו נאמר "ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת". ירמיהו מסכים ומאשר כי אכן ארור יהיה מי שיפר את הברית, והזכרת שם ה' היא לשון של קריאה ותפילה, כלומר: ה', אמת יהיה הדבר וכן יקום [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, יש המפרשים כי באמירת "אמן", ירמיהו מקבל על עצמו באופן אישי את קיום הברית [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לפי גישה זו, הנביא מצהיר כי גם אם כל עם ישראל יעזוב את הברית, הוא לבדו ימשיך לקיימה. כך, השבועה לתת את הארץ לישראל אינה בטלה, שכן די בכך שיימצא אדם אחד מזרע האבות שאינו מפר את הברית אלא שומר עליה, כדי לשמר את ההבטחה האלוהית [מלבי"ם].