אנשי ענתות, עירו של ירמיהו, מציבים לו אולטימטום מפורש בניסיון להשתיק את נבואותיו. רדיפתם אחריו אינה נובעת מסכסוך אישי או מדין ודברים ביניהם, אלא אך ורק בשל שליחותו הנבואית [מלבי"ם]. לטענתם, נבואותיו מוציאות שם רע לעיר ופוגעות בביטחונה ובפרנסתה [ביאור שטיינזלץ].
על רקע זה, הם המבקשים את נפשך – מבקשים לקחת את חייו [מצודת דוד], ומאיימים עליו לֵאמֹר: לֹא תִנָּבֵא – הפסק להינבא בשם ה', ורק אז לא תמות בידינו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
איום גלוי זה מעלה קושי, שכן קודם לכן בפרק העיד ירמיהו שה׳ הוא שגילה לו את מזימתם, מה שמרמז על תוכנית סודית ולא על איום פומבי. ההסבר לכך הוא שירמיהו לא ייחס חשיבות לאיומים שהטיחו בפניו, וראה בהם דברי הפחדה והגזמה בלבד, מתוך הנחה שלא יעזו לרצוח אותו בגלוי. אולם, ה׳ חשף בפניו את הסכנה האמיתית והנסתרת: אנשי ענתות תכננו להתנקש בחייו בסתר באמצעות רעל. מדובר היה בסם מוות שאינו פועל באופן מיידי, אלא גורם למוות לאחר כשמונה או עשרה ימים, כך שמותו ייראה טבעי והם לא ייחשדו ברציחתו [רד"ק].