מעבר חד וטרגי משתקף מבעד למילים אלו, המציגות את הפער העמוק בין עבר מפואר ומלא חיות לבין הווה של חורבן ושבר. ה׳ ממשיל את מושא דבריו לעץ זית, ומתאר את אחריתו הקשה בעקבות החטאים.
בתחילת הדרך, קרא ה' לאותו מעמד זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. המילה רַעֲנָן מתארת עץ רטוב, מלוחלח ומלא דשן [מצודת ציון], והביטוי יְפֵה פְרִי תֹאַר מצביע על כך שגם פריו וגם המראה הכללי שלו היו מהודרים ויפים [רד"ק, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי משל עץ הזית מכוון לכנסת ישראל. בחירת הזית נובעת מכך שעליו לחים בכל ימות השנה, סמל להצלחה תמידית. יופיו של העץ מסמל את גבורת העם, כוחו וריבויו, ואילו הפרי מסמל את מעשיהם הטובים ותורתם, המכבדים את ה' ואת הבריות [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי עץ הזית אינו משל לעם ישראל, אלא לבית המקדש עצמו. לפי פירוש זה, בשיא תפארתו של הבית, כאשר ישראל עשו את רצון ה', המקדש היה מלא בכבוד ובעושר רוחני כעץ זית רענן [אברבנאל].
אולם, המציאות משתנה לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה. המילה הֲמוּלָּה נגזרת משורש הקשור לדיבור ומלל [רד"ק, מלבי"ם], ומשמעותה שאון, רעש והמייה. קול זה הוא שאון המלחמה של חיל הכשדים וגוים רבים נוספים הבאים להחריב את המקום [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לקול אותו רעש מחריד, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ. ה' הוא שמבעיר את האש כגזר דין על חטאי העם. המילה עָלֶיהָ מתפרשת בשני אופנים עיקריים: יש המסבירים כי הכוונה היא פשוט "על האומה" או "על הבית", תוך חילוף לשון מנוכח לנסתר המצוי תדיר במקרא [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, פרשנים רבים מבינים את המילה כמתייחסת לעלים של העץ (עָלֶה). כלומר, האש הוצתה בעלי הזית הלחים והשמנים. שריפת העלים מסמלת את שלילת העושר והאוצרות של העם [מצודת דוד], או לחלופין את אובדן עושרו וכבודו של בית המקדש [אברבנאל].
החורבן מושלם במילים וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו. משמעות המילה וְרָעוּ היא שבירה וריצוץ [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], והמילה דָּלִיּוֹתָיו מתארת את הענפים הגדולים והרמים של העץ [מצודת ציון, רד"ק]. שבירת הענפים הגבוהים על ידי האויב מסמלת את שבירת העם עצמו והליכתו לגולה [מלבי"ם], או את הריסתן וביזתן של כלי הקודש המפוארים שהיו בבית המקדש [אברבנאל].