ממדי העבודה הזרה ביהודה ובירושלים הגיעו להיקף עצום, עד שכל מקום ייחד לעצמו פולחן משלו. הכתוב מציין כי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ, כלומר לכל עיר מערי יהודה היה אליל מיוחד משלה, כך שמספר האלילים בממלכה היה כמספר הערים. המצב בירושלים היה חמור אף יותר, שכן מִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת, בני העיר הקימו מזבחות בכל הרחובות והשווקים, עד שמספר המזבחות השתווה למספר רחובות העיר.
הנביא מכנה את העבודה הזרה לַבֹּשֶׁת. יש המבארים כי זהו כינוי גנאי כללי לעבודה זרה, ואולי בפרט לפולחן המולך [ביאור שטיינזלץ], והוא נובע מהבושה שנגרמת לעובדי האלילים אשר צועקים אל אלוהיהם בעת צרה ואינם נענים [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי הפסוק מחלק בין שני סוגים שונים של עבודה זרה: לַבָּעַל שהוא אליל בדמות זכר, לעומת לַבֹּשֶׁת שהיא אלילה בדמות נקבה, שנקראה כך משום שדרך עבודתה הייתה כרוכה במעשי בושה וגילוי ערווה [מלבי"ם].