ה' אשר נטע וטיפח את העם, הוא עצמו זה שגוזר כעת את חורבנו. השימוש בביטוי הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ ממשיך את הדימוי מהפסוקים הקודמים, בהם נמשלו ישראל לעץ זית [מצודת דוד, רד"ק]. נטיעה זו מסמלת את השכנת העם בארץ טובה [רד"ק], או את בניין בית המקדש והשראת השכינה בתוכו [מצודת דוד].
הפרשנים מדגישים כי הפורענות אינה תוצאה של כוח צבאי זר, אלא גזירה ישירה מאת ה' [מצודת דוד]. יתרה מכך, עצם הנטיעה היא הסיבה לעקירה; ה' נטע את העם במטרה שיצמיח פירות קדושים וטובים, אך משהעץ בגד והצמיח פירות באושים ומושחתים, שוב אין כל הצדקה לקיומו. כפי שבעל כרם עוקר אילן שפירותיו רקובים, כך ה' גוזר עליהם רעה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כשם שה' גמל להם טובה בעת שעשו טוב, כך עתה הוא מביא עליהם רעה בִּגְלַל – כלומר, בעבור – מעשיהם הרעים [רד"ק, מצודת ציון].
חטאם המרכזי של העם, המוגדר כרעה, הוא עבודה זרה לבעל [מצודת דוד]. הכתוב משרטט תהליך הדרגתי של הידרדרות רוחנית במעשיהם: בתחילה חטאו ישראל רק למען עצמם ולהנאתם האישית (אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם), לאחר מכן החמירו את מעשיהם ופעלו מתוך כוונה תחילה למרוד ולהכעיס את ה' (לְהַכְעִסֵנִי), ולבסוף הגיעו לשפל העמוק ביותר כאשר דבקו לחלוטין בעבודה זרה והאמינו בה, עד שהקריבו לה קטורת (לְקַטֵּר לַבָּעַל) [מלבי"ם].