ה׳ מצווה את הנביא להרחיב את שליחותו ולצאת אל העם כדי להזהירם באופן ישיר ופומבי. הנביא מתבקש לא להמתין שתושבי יהודה יעלו לירושלים, אלא ללכת בעצמו אל ערי יהודה ולהשמיע באוזניהם את דברי האזהרה והתוכחה, בתקווה שישובו מדרכם [רד"ק].
בנוסף, ה׳ מורה לו להשמיע את דבריו ובחוצות, כלומר בשווקים [מצודת ציון] ובאופן פומבי וגלוי [רד"ק, מלבי"ם]. הסיבה לכך שהנביא נדרש לקרוא את הדברים ברחובות ירושלים ולא להסתפק בנאום בבית ה׳, מקום ההתכנסות המרכזי, היא כדי לפרסם את המסר לכלל הציבור. כך יובטח שהאזהרה תגיע גם לנשים, לטף ולאנשים שלא נכחו במקדש בעת נבואתו [אברבנאל].
התוכן שהנביא נדרש לקרוא, את כל הדברים, מתייחס לדברים הספציפיים שה׳ אמר אליו [מצודת דוד], הכוללים אזהרות מפני העונש הצפוי [מלבי"ם] ושימוש בלשון קללה [רד"ק]. מטרת הקריאה הפומבית היא ועשיתם אותם – דרישה מעשית לקיים את המצוות שבעבורן נכרתה הברית בין ה׳ לעמו [מצודת דוד].