אנשי עירו של ירמיהו ניצבו בפני גזרת כליה חמורה מזו של שאר העם, משום שבמקום לתמוך בנביא שהיה קרוב משפחתם ובן עירם, הם איימו להמיתו אם ימשיך לנבא בשם ה' [רד"ק]. בשל כך נגזר עליהם כי ושארית, כלומר שריד ופליט [מצודת ציון], לא תיוותר מהם. יש הממקדים גזרה זו בזקני העיר, שעליהם תבוא רעה מיוחדת וייעודית [מלבי"ם].
העונש יחול כאשר ה' יביא רעה אל אנשי ענתות, כאשר משמעות המילה "אל" בהקשר זה היא "על" [רש"י]. הפורענות תתרחש בשנת פקדתם, היא שנת החורבן שבה יזכור ה' את עוונם וישיב להם את גמולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שנה זו, שהייתה שנת תשע עשרה למלכות נבוכדנצר, הביאה עמה חורבן, רעב, חרב וגלות [רד"ק].
עם זאת, למרות נחרצותה של הנבואה כי לא תהיה להם שארית, הפורענות לא התממשה במלואה. בעת שחלה הגזרה והאויבים לכדו את העיר, חזרו אנשי ענתות בתשובה. בזכות תשובתם ניצלו חלקם ואכן נותרה מהם שארית, כפי שמתועד היסטורית כי בשוב גלות בבל חזרו מאה ועשרים ושמונה מאנשי ענתות [רד"ק, חומת אנך].