ברגע של התפכחות כואבת, מגלה הנביא כי האנשים שאת טובתם הוא דורש קושרים נגדו קשר בסתר, וכי נבואות הזעם שהוא נושא אינן אלא שיקוף של מציאות מושחתת שה׳ חושף בפניו.
הפרשנים נחלקו בהבנת התוכן המדויק של ההתגלות האלוהית שעליה מדבר הנביא במילים וַה' הוֹדִיעַנִי וָאֵדָעָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה׳ גילה לירמיהו סוד אישי ומזעזע: אנשי דורו, ובמיוחד בני משפחתו ושכניו מעירו ענתות, תכננו לרצוח אותו בסתר. הם זממו להאכיל אותו בסם המוות בתוך לחמו, כדי שימות בשקט, שמו יישכח, והוא לא ייזכר לדורות כנביא שנהרג על קידוש ה׳. ירמיהו כלל לא חשד בדבר והיה ככבש תמים ההולך אחר בעליו, משום שהאמין כי תוכחותיו נועדו לטובתם של השומעים, ולכן לא העלה בדעתו שיבקשו את רעתו [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך, אברבנאל].
לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה כי ההודעה האלוהית התייחסה לפורענות הכללית העתידה לבוא על העם. לפי פירוש זה, הנביא משתמש בפסוק כדי להתגונן מפני שונאיו: הוא מבהיר להם כי נבואות החורבן הקשות שהוא משמיע אינן נובעות משנאה אישית כלפיהם, אלא הן מסר אובייקטיבי שה׳ הודיע לו, ואין לו ברירה אלא להשמיעו [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
בהמשך הפסוק נאמר אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם, כלומר ה׳ הראה לנביא את מעשיהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. חשיפת המעשים הרעים נועדה להצדיק את גזירת הפורענות, ולהוכיח לנביא שהעונש הכבד מגיע לעם בדין כגמול על התנהגותם [מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף, עצם גילוי המזימה לרצוח את הנביא המוכיח אותם לטובתם, המחיש לירמיהו את עומק השחיתות של העם; שכן אם כך הם מתנהגים כלפיו, קל וחומר שכך הם נוהגים באנשים אחרים [רד"ק].
מבחינה לשונית, הפרשנים מצביעים על מעבר חד בפסוק מדיבור על ה׳ בגוף נסתר (הוֹדִיעַנִי) לפנייה ישירה אליו בגוף נוכח (הִרְאִיתַנִי). שינוי זה מבטא את פנייתו האישית והישירה של הנביא אל ה׳, מתוך הבנה עמוקה של מצבו הנטוש וציפייה לראות את נקמת הצדק האלוהית באויביו [רד"ק, מלבי"ם].