התעלמות מוחלטת מההנחיות האלוקיות מובילה בהכרח להפעלת התנאים החמורים שנקבעו מראש. העם סירב בעקשנות לציית להדרכתו של ה', ובמקום זאת בחר כל אדם ללכת אחר נטיות לבו השליליות, מה שהביא עליהם את העונשים שהוזהרו מפניהם.
תיאור האטימות של העם נפתח במילים וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם. בדרך כלל הסדר הרגיל במקרא הוא קודם "הטיית אוזן" ולאחר מכן "שמיעה". אולם כאן, כאשר הפסוק שולל את פעולתם, הסדר הפוך כדי להדגיש את הניתוק המוחלט: לא רק שהם לא שמעו בפועל, הם אף לא הטו את אוזנם כדי לנסות ולהקשיב [מלבי"ם].
במקום להקשיב לה', העם בחר ללכת בִּשְׁרִירוּת לבם. משמעות המילה היא מראית העין, כלומר כל אדם הלך אחר מה שלבו הרע הראה לו ושאליו הוא התאווה [מצודת דוד, מצודת ציון].
כתוצאה מהתנהגות זו, ה' מביא עליהם עונש: וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת. הפרשנים מסכימים כי "דברי הברית" בהקשר זה אינם מצוות התורה עצמן, אלא הקללות והעונשים המהווים את תנאי הברית, אשר חלים על העם כאשר הם מפרים אותה. עונשים אלו מופעלים בעקבות כל הדברים אֲשֶׁר צִוִּיתִי לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשׂוּ. ציווי זה ל"עשייה" כולל בתוכו את קיום הברית כולה, המורכבת הן ממצוות עשה והן ממצוות לא תעשה, שכן קיום הברית על כל חלקיה מוגדר בלשון הפסוק כמעשה [רד"ק].