ירמיהו פונה אל ה' ברגע של בדידות עמוקה, ומבקש משפט צדק אל מול אלו החורשים את רעתו. הנביא מכיר בה' כשופט העליון, הרואה מעבר למעשים הגלויים ויורד אל נבכי כוונותיו הנסתרות של האדם.
הפנייה אל ה' כ־שֹׁפֵט צֶדֶק וכ־בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב נועדה להדגיש את שלמות המשפט האלוהי. משפט זה אינו יכול להיות מעוות, לא מחמת חוסר צדק ולא מחמת חוסר ראיות [מלבי"ם]. בעוד שבפני בית משפט בשר ודם אי אפשר לטעון כנגד מזימות חשאיות שטרם יצאו אל הפועל, ה' יודע היטב את עוצמת השנאה האופפת את ירמיהו [ביאור שטיינזלץ]. המילה בֹּחֵן משמעותה נסיון ובדיקה, וה־כְּלָיוֹת מייצגות את מקום העצה והמחשבה של האדם [מצודת ציון].
הפרשנים מציגים זוויות שונות לגבי מטרת הבחינה האלוהית. יש המסבירים כי ה' בחן את לב אויביו של ירמיהו וחשף בפניו את מחשבותיהם כדי שיוכל להישמר מפניהם [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי ה' בוחן את לבו של ירמיהו עצמו, ויודע שאין בלבו כל שמחה על כך שהוא נאלץ להתנבא רעות על העם [מצודת דוד].
מתוך תחושת הרדיפה, הנביא זועק אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם. בקשה זו מכוונת כקללה כלפי אנשי ענתות, עיר הולדתו של ירמיהו [רש"י], והוא מתפלל שלא ימות בטרם יזכה לראות כיצד ה' נפרע מהם [רד"ק]. עם זאת, הניסוח מצביע על כך שירמיהו אינו מבקש נקמה אישית, אלא את נקמת ה'. הריב של אויביו אינו איתו כאדם פרטי, אלא הם מבקשים להורגו רק משום שהוא מתנבא בשם ה', ולכן הנקמה הראויה היא נקמת שמים [מלבי"ם].
בסיום הפסוק, המילים כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי חושפות את בדידותו המוחלטת של הנביא. אין לו אח או קרוב שיוכל לשפוך בפניהם את שיחו, שכן הם עצמם קמו עליו להורגו, ולכן הוא מפנה את טענותיו אך ורק אל ה' [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל גִּלִּיתִי מעורר שאלה, שהרי הכל גלוי וידוע לפני ה' ואין צורך לגלות לו דבר. הפרשנים מסבירים כי הכתוב משתמש בלשון בני אדם, ומשמעות המילה כאן היא פשוט אמירה או שטיחת טענות לפני ה' [רד"ק, חומת אנך].