ה' פונה אל הנביא ירמיהו בציווי קשה, ואוסר עליו לבקש רחמים על העם. הפסוק פותח במילה וְאַתָּה, המכוונת לירמיהו, וה' דורש ממנו: אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד – כלומר, בעבור – העם. בנוסף, נאסר עליו: וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה. הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה תִּשָּׂא היא הרמת קול, והמושג רִנָּה וּתְפִלָּה מתאר בקשה, תחינה והרמת קול בנעימה.
מדוע נאסר על הנביא להתפלל? ה' מודע לכך שתפילתו של ירמיהו בדרך כלל רצויה ומתקבלת, ולכן הוא מצווה עליו במפורש שלא לשמש כמליץ יושר או כשליח ציבור הנושא תפילה שהעם עונה אחריה [מלבי"ם]. הסיבה המרכזית לאיסור מופיעה בסוף הפסוק: כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם – כלומר, על הצרה והרעה הבאה עליהם. ה' מבהיר כי גם אם בני העם עצמם יזעקו ויבקשו להסיר מעליהם את הגזירה, הוא לא ייענה להם, משום שהם זועקים מתוך צרה אך ללא תשובה וחרטה אמיתית על עוונותיהם. לאור זאת, קל וחומר שה' לא ישמע לתפילת הנביא בעבורם, כאשר הם בעצמם כלל אינם מתפללים ואינם שבים מדרכם [מצודת דוד].