הנביא ירמיהו חושף את פגיעותו ותמימותו אל מול מזימות ההתנקשות שנרקמו נגדו על ידי בני עמו. הוא מתאר כיצד מילא את שליחותו, מבלי לחשוד שקרוביו ומיודעיו זוממים להורגו, עד שה' גילה לו את הסכנה האורבת לו.
הנביא מדמה את עצמו לבעל חיים המובל אל מותו: כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף. הפרשנים נחלקו בהבנת דימוי זה. גישה אחת גורסת כי חסרה כאן האות וי"ו, והכוונה היא לשתי חיות שונות: כבש ושור, כאשר המילה אַלּוּף משמעותה שור. שניהם מובלים יחד יוּבַל לִטְבוֹחַ, כלומר לשחיטה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה אַלּוּף כתואר לכבש עצמו. לפי דעה זו, מדובר בכבש גדול ומובחר [רש"י, רד"ק], או בכבש מאולף ומלומד המציית להוראות והולך בעיוורון אחר מוביליו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
דימוי זה ממחיש את מצבו של הנביא משתי זוויות מרכזיות. מצד אחד, הוא מדגיש את חוסר האונים שלו: כשם שבעל החיים מובל לשחיטה בעל כורחו, כך הנביא נאלץ לנבא רעות בגלל יד ה' החזקה עליו, ולא מתוך רצון אישי להרע להם [מצודת דוד]. מצד שני, הדימוי מבליט את חוסר המודעות שלו למתרחש: הנביא הוזמן לסעוד עם קרוביו, ולא העלה בדעתו שהם מוליכים אותו אל מותו, ממש כפי שבעל החיים אינו מבין לאן הוא מובל [רד"ק].
מזימת המתנגדים מתוארת במילים נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהרעלה. המילה עֵץ מתפרשת כסם מוות המופק מעץ רעיל, והמילה בְּלַחְמוֹ מייצגת כל סוג של מאכל. כלומר, אויביו תכננו להטמין רעל במזונו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, חומת אנך]. המילה נַשְׁחִיתָה בהקשר זה משמעותה "נשים", שכן עצם שימת הרעל היא פעולת ההשחתה [רד"ק]. פירוש שונה מציע כי מדובר במטבע לשון שמשמעותו עקירה מוחלטת, השחתת העץ יחד עם פירותיו. לפי הבנה זו, הקושרים רצו לחסל את הנביא יחד עם זרעו, או להשתיק אותו ואת נבואותיו [ביאור שטיינזלץ].
מטרתם הסופית של הקושרים מבוטאת במילים וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא־יִזָּכֵר עוֹד. הם ביקשו לסלקו מן העולם הזה, או ספציפית מארץ ישראל [רד"ק], ולוודא שזכרו יימחה לחלוטין. הכפילות בפסוק נועדה להדגיש את רצונם להכחיד לא רק את חייו הפיזיים, אלא גם את מורשתו ושמו [רד"ק, מצודת דוד].