יצא לכם פעם לטייל בעיר גדולה ולראות שבכל שכונה יש משהו שמיוחד רק לה? תארו לעצמכם שבימי קדם, בממלכת יהודה, אנשים היו מציבים פסלים בכל מקום כדי להשתחוות אליהם. הנביא מספר שהמצב היה כל כך עצוב, עד שמִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ. כלומר, לכל עיר ועיר היה אליל מיוחד משלה.
בירושלים המצב היה אפילו גרוע יותר, כי מִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת. המילה חוצות מתארת רחובות ושווקים, ואנשי ירושלים בנו מזבחות בכל רחוב ורחוב, כך שמספר המזבחות היה ממש כמו מספר הרחובות בעיר.
הנביא קורא לעבודה הזרה הזו לַבֹּשֶׁת, מלשון בושה. למה? כי כשאותם אנשים נמצאים בצרה וצועקים אל הפסלים שלהם, הפסלים כמובן לא עונים ולא יכולים להושיע אותם, וזו פשוט בושה גדולה לסמוך על משהו שלא באמת יכול לעזור.