ירמיהו, פרק מ״ד, פסוק י״ז

העם מתעקש להמשיך בעבודת האלילים ומצהיר כי בכוונתו לקיים אֶת־כׇּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יָצָא מִפִּינוּ, כלומר לממש את הנדר וההתחייבות שקיבלו על עצמם. הם מתחייבים לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם ולצקת לה נוזלים, כלומר וְהַסֵּיךְ־לָהּ נְסָכִים, בין אם מדובר בכוכבים שהם מעשה ידי ה', בשמש השולטת על שאר הכוכבים, או בפולחן עממי לאלת פריון שנתפס כסגולה למזל טוב בנוסף לעבודת ה'. ההצדקה לפולחן נשענת על תפיסה מעוותת של העבר, שלפיה כאשר אבותיהם ומנהיגיהם קיימו אותו הם זכו לשפע, לעושר ולשלווה מוחלטת, כדבריהם וַנִּשְׂבַּע־לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים. הם מייחסים את כל ההצלחה לאותה עבודה זרה, ומסכמים שבאותן תקופות שום אסון לא פקד אותם, ולכן וְרָעָה לֹא רָאִינוּ.