העם מצדיק בגלוי ובעקשנות את המשך עבודת האלילים שלו, תוך הצגת תפיסת עולם מעוותת לפיה פולחן זר הוא זה שהביא לו בעבר ביטחון, שפע ושגשוג.
הדוברים מצהירים כי בכוונתם לקיים את כׇּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יָצָא מִפִּינוּ, כלומר לממש את הנדר [ביאור שטיינזלץ] וההתחייבות שקיבלו על עצמם [מצודת דוד] להמשיך בפולחן. מוקד הפולחן הוא לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם ולצקת לה נוזלים, כפי שנאמר וְהַסֵּיךְ־לָהּ נְסָכִים [מצודת דוד].
בזיהוי מהותה של "מלכת השמים" קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים, הנובעות בין היתר מכך שהמילה נכתבה בכתיב חסר ללא האות אל"ף. יש המפרשים את המילה מלשון "מלאכה", ומסבירים כי הכוונה היא למעשה השמים, כלומר לכוכבים שהם למעשה יצירת כפיו של ה' [רד"ק, מנחת שי]. לעומת זאת, גישה אחרת גוזרת את המילה מהשורש מ.ל.ך, ומסבירה כי מדובר בכוכב גדול השולט על שאר הכוכבים כמלך, והוא השמש [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון].
מזווית היסטורית ותרבותית, מדובר ככל הנראה באלה שנחשבה ל"מלכת השמים", בדומה לעשתורת הכנענית. פולחן זה, שהיה קשור לפריון האדמה ולשפע עליון, הונהג בעיקר על ידי נשים, בעוד הגברים תמכו בהן מבלי להשתתף באופן פעיל. לא היה מדובר בעבודה זרה שדרשה פסלים מיוחדים או קורבנות עצומים, אלא בפולחן עממי של מנחות קטנות. ייתכן שהעם כלל לא ראה בכך עבודה זרה מוחלטת, אלא אמונה תפלה או פולחן משני שנוסף לעבודת ה', מתוך מחשבה שיש בו סגולה למזל טוב [ביאור שטיינזלץ].
ההצדקה המרכזית של העם להמשך הפולחן טמונה בזיכרון ההיסטורי שלהם: וַנִּשְׂבַּע־לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים. הם טוענים שבעבר, כאשר אבותיהם ומנהיגיהם קיימו פולחן זה, הם זכו לשבוע, לעושר ולמילוי כל טוב [מצודת דוד], וכן חיו בשלווה מוחלטת [רד"ק]. הם מייחסים את כל ההצלחה והטובה לאותה עבודה זרה, ומסכמים בכך שבאותן תקופות וְרָעָה לֹא רָאִינוּ – שום אסון לא פקד אותם [ביאור שטיינזלץ].