הנביא פונה אל העם באזהרה חמורה על ההרס שהם ממיטים על עצמם בעקבות מעשיהם בגלות. הביטוי אֶל־נַפְשֹׁתֵכֶם מדגיש כי האנשים עושים את הרעה לעצמם, וחטאיהם הם אלו שיגרמו לאסונם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ביטוי זה מצביע על החמרה דרמטית בענישה: בעוד שבעבר חרון אפו של ה' כוון כלפי הערים והמבנים, כעת הפגיעה תהיה ישירות בנפשותיהם ובחייהם [מלבי"ם].
החורבן הצפוי יהיה מקיף ויפגע בכולם, כולל כל עוֹלֵל, כלומר ילדים רכים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תוצאת מעשיהם היא לְהַכְרִית לָכֶם וכן לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית. בניגוד לעונשי העבר, שבהם תמיד נותרה שארית לעם, הפעם מדובר בכליה מוחלטת. חומרה זו נובעת מכך שהעם ממשיך להכעיס את ה' בהקטרת קטורת לעבודה זרה דווקא בארץ מצרים, שאליה הגיעו רק כדי לגור באופן זמני ולא כתושבים כפי שהיו ביהודה. משום כך, העונש יהיה כפול: הכחדה גמורה, והפיכתם לקללה בעיני הגויים אשר חיים סביבם ורואים את חטאיהם ואת מפלתם הכבדה [מלבי"ם].