תגובתם של העם לדברי הנביא מציגה סירוב ישיר ובוטה, המקפל בתוכו תפיסת עולם היסטורית ודתית מורכבת. כאשר הם מכריזים אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ, אין משמעות הדבר שהם כופרים באמיתות נבואתו או אינם מאמינים לו, אלא שהם פשוט אינם מעוניינים להישמע בקולו [ביאור שטיינזלץ].
מאחורי סירוב זה עומדת מחלוקת עמוקה על הבנת ההיסטוריה והמציאות. העם דוחה את טענתו של ירמיהו כי עבודת האלילים היא שהביאה עליהם את החורבן. לטענתם, המציאות הוכיחה את ההפך: דווקא בימים שבהם הרבו לעבוד עבודה זרה נהנו משפע ומשגשוג, ואילו הרעה והחורבן באו עליהם בדיוק בתקופה שבה התרשלו בעבודת האלילים, שמעו לדברי הנביאים ועבדו את ה'.
יתרה מזו, תפיסתם הדתית לא ראתה סתירה בין הדברים. הם לא עבדו את "מלכת השמים" מתוך אמונה בה כאל עצמאי, אלא המשיכו להאמין בה׳, בהשגחתו ובנביאיו. את הקטרת הקטורת למלכת השמים הם תפסו כפעולה מעשית בעלת סגולה, מעין אמצעי שנועד להוריד שפע, גשמי ברכה ויבול טוב מן הכוכבים והמזלות. לשיטתם, פעולה זו נועדה רק להבטיח את פרנסתם, ולכן האמינו כי הם יכולים להמשיך להקטיר קטורת ועדיין להיחשב נאמנים וטובים בעיני ה׳ [מלבי"ם].