גולי יהודה שירדו למצרים עומדים בפני כליה מוחלטת. שלא כמו גולי בבל, שלהם הובטחה שיבה לארצם, לגולים במצרים אין כל תקווה לשוב למולדתם [ביאור שטיינזלץ]. הנבואה פונה במיוחד לאותה קבוצה שלא התכוונה להשתקע במצרים, אלא באה לגור שם באופן זמני בלבד מתוך כוונה ברורה לחזור [מלבי"ם]. אנשים אלו מנשאים את נפשם, כלומר מרימים את תקוותם, מתגעגעים, מצפים ומבטיחים לעצמם כי ישובו לארץ יהודה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
אך גזר הדין קובע כי לא יישאר מהם במצרים פליט ושריד, דהיינו שום הצלה ושארית [מצודת דוד, מצודת ציון]. גם אלו מתוכם שלא נלחמו בפועל נגד נבוכדנצר, עתידים למצוא את מותם ברעב ובמגפה [מלבי"ם].
אף על פי כן, הפסוק מסתיים בהסתייגות קלה ומציין כי בודדים כן ישובו, והם הפליטים, כלומר נמלטים ומוצלים [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר במקרא קצר, והכוונה היא שרק מתי מעט אשר יצליחו לברוח ולהינצל מחרב האויב ומהמכה הגדולה שתכה במצרים, יזכו לשוב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישה זו, יש המזהים את הפליטים הללו עם דמויות ספציפיות, ומסבירים כי הכוונה היא אך ורק לירמיהו הנביא ולברוך בן נריה, אשר חזרו לארץ יהודה לאחר שנבוכדנצר כבש את מצרים והגלה אותם משם [רש"י].