החורבן המוחלט המצפה לשארית העם שבחרה לרדת למצרים אינו מבחין בין מעמדות, ונועד להכחיד את הקבוצה כולה תוך השארת חותם של קלון היסטורי.
הנבואה ממקדת את העונש כלפי אותם אֲשֶׁר שָׂמוּ פְנֵיהֶם, כלומר אלו שפנו מיוזמתם ומתוך כוונה ברורה להשתקע במצרים. המלבי"ם מסביר כי בקרב העם היו שתי קבוצות. האחת כללה את שרי החיילים והזדים שרצו להשתקע במצרים באופן קבוע, והשנייה כללה אנשים שנלקחו בעל כורחם על ידי השרים, אף שבלבם קיוו לשוב לארץ יהודה. גזר הדין מופנה במכוון כלפי הכת הראשונה, שעיקר מגמת פניה הייתה ההליכה למצרים.
המילה וְלָקַחְתִּי מבטאת לקיחה אל עבר הרעה והפורענות [מצודת דוד]. עונשם יהיה כליון והשמדה מוחלטת, כפי שמשתמע מהמילים וְתַמּוּ כֹל, שמשמעותן שכולם יאבדו ויכלו לגמרי [מצודות, ביאור שטיינזלץ].
אופן ההשמדה מתואר כפגיעה חסרת הבחנה, מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ. המלבי"ם עומד על הניגוד למצבי מלחמה רגילים, בהם האנשים ה"גדולים" והלוחמים נופלים בחרב אך לרוב ניצלים מרעב כי ביכולתם להשיג מזון, ואילו ה"קטנים" והעניים מתים ברעב אך אינם נופלים בחרב משום שאינם יוצאים להילחם. כאן, לעומת זאת, ישתוו הקטן והגדול, ושניהם ימותו גם בחרב וגם ברעב מבלי יכולת להימלט.
מעבר למוות הפיזי, הניצולים יהפכו לסמל של ביזיון, וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה. המונח לְאָלָה מציין שבועה, כלומר אנשים יישבעו בהם וישתמשו בשמם כדוגמה לקללה, והמילה לְשַׁמָּה מבטאת תמהון ופליאה על עוצמת המפלה שלהם [מצודות]. באשר לצירוף לְאָלָה לְשַׁמָּה, קיימים הבדלי נוסחאות בכתבי יד ובספרים ישנים האם המילה השנייה נכתבת עם האות וי"ו בתחילתה או בלעדיה, כאשר המסורת אינה מכריעה באופן מוחלט לגבי סדר הופעת האותיות הללו בפסוק זה [מנחת שי].