סבלנותו של ה׳ כלפי חטאי העם הגיעה לקצה, וכאשר משא העוונות הצטבר והפך לכבד מנשוא, התוצאה הבלתי נמנעת הייתה חורבן מוחלט.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְלֹא יוּכַל ה׳ עוֹד לָשֵׂאת מתארות מצב שבו ה׳ לא יכול היה עוד לסבול, להאריך את אפו ולעכב את העונש. המילה לָשֵׂאת מתפרשת כאן במשמעות של סבל ונשיאת משא כבד [מצודת ציון], תיאור הממחיש כי ה׳ הגיע למצב מוחלט שבו כבר ממש לא יכול היה להמשיך ולשאת את החטאים [רש"י].
העובדה שהעונש לא הגיע מיד מצביעה דווקא על חומרת החטא. ה׳ המתין עד שסאת העוונות התמלאה לחלוטין ומשא החטאים הפך לכבד מאוד. בעוד שעיכוב ענישה נובע לרוב ממידת הרחמים, במקרה של חטא חמור כעבודה זרה, ההמתנה נועדה להביא לכך שכאשר תתמלא הסאה, העונש יגיע במלוא העוצמה ויכלה את העם מתוך כעס וחמה [מלבי"ם].
הסיבה לעונש היא רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, כלומר המעשים הרעים של העם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בשל כך, הארץ הפכה לְחָרְבָּה, מלשון חורבן, וּלְשַׁמָּה, מקום המעורר תדהמה ופליאה על גודל ההרס [מצודת ציון]. הפסוק נחתם במילים כְּהַיּוֹם הַזֶּה, המדגישות כי מצב החורבן והשממה של הארץ אינו נחלת העבר בלבד, אלא מציאות חרבה הקיימת גם בהווה [מצודת דוד].