היהודים שגלו למצרים מציגים טענה תיאולוגית מתריסה, הנשענת על תפיסתם את המציאות ההיסטורית. לטענתם, הניסיון המעשי מוכיח את ההפך הגמור מאזהרות הנביא [מלבי"ם]. הם מצהירים כי וּמִן־אָז חָדַלְנוּ, כלומר מהרגע שבו הפסיקו להקטיר קטורת ולנסך נסכים לאלילה המכונה "מלכת השמים", הם איבדו את כל הטובה שהייתה להם בעבר וחסרו כול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך, הם טוענים כי תָּמְנוּ, לשון כליון והשמדה, שכן הם מצאו את מותם בחרב וברעב [מצודת ציון].
הפרשנים חלוקים בשאלה האם העם אכן הפסיק את העבודה הזרה כפי שהצהיר. גישה אחת מסבירה שהם מעולם לא חדלו לחלוטין מעבודת האלילים. טענתם הייתה שהרעה באה עליהם רק משום שהפחיתו את הקטורת ולא היו זריזים ומסורים לעבודה הזרה כפי שהיו בעבר [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהעם התכוון בדבריו לדורו של המלך יהויקים. לטענתם, בני אותו דור היו צדיקים שחדלו מעבודה זרה, ובכל זאת באה עליהם רעה. על כך עתיד ירמיהו להשיב להם בהמשך, שגם אם דורו של יהויקים היה ברובו צדיק, כיוון שהמלך עצמו חטא והשחית את דרכיו, העם כולו לקה ונענש בעוונו של המנהיג [חומת אנך].