הנביא מתמודד עם טענות העם ומפריך את ההצדקות שלהם לעבודה זרה. הוא משיב לטענתם כי הבערת הקטורת לא נועדה לשם אלוהות אלא כפעולה סגולית, ומבהיר כי מעשים אלו היוו תועבה בעיני ה'. בנוסף, הוא עונה לתמיהתם מדוע לא נענשו בעבר, בתקופות שבהן עבודת האלילים הייתה בשיאה, ומסביר כי חטאי הדורות לא נשכחו אלא הצטברו.
המילה הַקִּטֵּר מתארת את עצם פעולת ההקטרה, והיא משמשת כאן כשם עצם קיבוצי. אף על פי שמילה זו מופיעה בלשון יחיד, הפסוק ממשיך בלשון רבים: אֹתָם זָכַר ה'. הפרשנים מסבירים כי לשון הרבים מתייחסת לאלילים הרבים שעבדו להם, שכן לכל אל יוחדה קטורת ספציפית משלו [רד"ק, מצודת דוד]. הפסוק מדגיש כי למרות שה' לא נפרע מהם ומאבותיהם באופן מיידי על חטאיהם בימי אחז ומנשה, הוא לא שכח אותם, אלא זכר את מעשיהם שהתמידו לאורך הדורות [מצודת דוד, מלבי"ם].
בחלקו האחרון של הפסוק קיים מעבר מלשון זכר לנקבה: אֹתָם זָכַר לעומת וַתַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ. רד"ק מסביר זאת מבחינה לשונית, ומציין כי המונח המציין קטורת יכול לשמש במקרא גם בלשון זכר (קטר) וגם בלשון נקבה (קטורת). לעומתו, המלבי"ם מציע פירוש רעיוני לחילופי הלשון וטוען כי כל פועל מתייחס לנושא אחר: ה' זכר את המעשים עצמם (בלשון זכר), ובעקבות זכירה זו עלתה על לבו מחשבת הנקמה והעונש (בלשון נקבה).