הגזרה האלוהית על הגולים במצרים נחתמת בהכרזה על עימות חזיתי בין הבטחות העם לבין דבר ה'. המציאות הטראגית היא שהגולים כלואים למעשה במצרים ללא מוצא של ממש [ביאור שטיינזלץ], ורק קבוצה קטנה מתוכם תשרוד.
הפרשנים מסבירים כי וּפְלִיטֵי חֶרֶב הם אותם בודדים שיצליחו להימלט ולשוב לארץ יהודה, והם יהיו מְתֵי מִסְפָּר, כלומר אנשים מועטים ביותר. אותם שורדים מעטים יהיו צדיקים, כדוגמת ירמיהו הנביא, ברוך בן נריה ואחרים כמותם [רד"ק].
חלקו השני של הפסוק מציג את המבחן המכריע שיוכיח לשארית יהודה, שבאו לָגוּר (לדור) במצרים, של מי הכוח והיכולת להוציא את דבריו אל הפועל. המילים דְּבַר־מִי יָקוּם מִמֶּנִּי וּמֵהֶם מבטאות את ההתנגשות בין שתי התפיסות: מן הצד האחד עומדת גזרת ה' שניבא כי הם יכלו וימותו במצרים, ומן הצד השני עומדים דברי העם, שנדרו נדרים והאמינו כי דווקא במצרים יוכלו לשבת בבטחה. בסופו של דבר, המציאות היא שתוכיח למי באמת יש את היכולת לקיים את דברו – האם תתקיים גזרת ה' או שמא יתממשו רצונותיהם של העם [מצודת דוד, מלבי"ם].