נשות יהודה הגולות במצרים מתייצבות בגלוי מול הנביא ירמיהו ומגנות בתוקף על עבודת האלילים שלהן. הן מציגות חזית אחידה של המשפחה כולה, ומבהירות כי הפולחן ל"מלכת השמים" אינו גחמה נשית סודית, אלא מעשה שנעשה בהסכמה ובגיבוי מלא של ראשי המשפחות.
הפרשנים מסכימים כי הדוברות בפסוק הן הנשים, שהיו הפעילות המרכזיות בפולחן זה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל], כאשר השימוש בפועל הזכרי מְקַטְּרִים משמש כאן לתיאור קבוצת נשים [רד"ק]. בטענתן הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ, הנשים מצהירות כי לא עשו דבר זולת הסכמת בעליהן או שלא מדעתם [רש"י, מצודת ציון]. הן למעשה מתריסות כנגד הנביא: מדוע אתה מוכיח אותנו, כאשר הגברים שותפים ומסכימים למעשינו? [מצודת דוד, שטיינזלץ]. גישה נוספת רואה בכך טענה פילוסופית יותר: הנשים טענו כי מאחר ובעליהן החכמים אישרו את המעשה, אין מדובר בעבודה זרה של נשים סכלות, אלא בטקס שנועד לכוון ולהוריד את שפע הכוכבים [מלבי"ם]. מאוחר יותר, כפי שמציין [אברבנאל], הגברים ניסו להתנער מאחריות ולהאשים את הנשים, אך הנביא קבע כי כולם שותפים באותה מידה.
במסגרת הפולחן, הנשים מתארות כיצד הכינו כַּוָּנִים. הפרשנים מבארים כי אלו הם מיני מאכל ועוגות, שאולי עוצבו בצורת כוכב, והוכנו בכוונה גדולה ובהקפדה יתרה עבור האלה [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ].
מחלוקת מעניינת מתעוררת סביב המילה לְהַעֲצִבָהֿ, המתארת את מטרת הפולחן. גישה אחת מפרשת את המילה כדרך כינוי והיפוך משמעות. אף על פי שהשורש קשור לעצבון, כוונת הנשים הייתה לשמח ולרצות את האלה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. ייתכן שהנשים עצמן השתמשו במילה המבטאת שמחה, אך מחבר הספר שינה את המילה לגנאי, כדרכו של המקרא לזלזל בעבודה זרה [שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שנייה דוחה את רעיון הכינוי וקושרת את המילה למושג "עצבים", כלומר צלמים ופסלים. לפי פירוש זה, הנשים יצרו את המאכלים או תבניות מיוחדות בדמותו של הפסל או הכוכב, כדי לעבוד אותו דרך אותה צורה [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל].