הנביא מתעמת ישירות עם תפיסת המציאות המעוותת של העם. בעוד שהעדה מייחסת את סבלה הנוכחי להפסקת פולחן האלילים, הנביא מעמיד דברים על דיוקם ומבהיר את שרשרת הסיבה והתוצאה האמיתית, התולה את החורבן בחטאיהם המתמשכים ובעזיבת התורה.
האסון שניחת על העם לא אירע משום שחדלו לקטר לאלילים, אלא להפך, מִפְּנֵי אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בעבר [מצודת דוד]. הנביא מצביע על המציאות העגומה שבה הם נתונים, ומדגיש את האבסורד בטענתם שנהגו כראוי וראו ברכה בזכות מעשיהם, בעוד שבפועל ארצם חרבה לחלוטין בגלל אותם מעשים ממש [ביאור שטיינזלץ]. המילים כַּיּוֹם הַזֶּה באות להדגיש את מצבם הרע בהווה כתוצאה ישירה מחטאים אלו [מצודת דוד].
רובד עמוק יותר בתוכחת הנביא נוגע לעיוורונם הרוחני של העם, המסרבים להכיר בהשגחה האלוהית. המילה קָרָאת מפורשת כנגזרת מהשורש של המילה "מקרה", כלומר אירוע המתרחש כביכול ללא סיבה מכוונת [מצודת ציון, מלבי"ם]. העם טעה לחשוב שהרעה באה עליהם במקרה, ולא כעונש מהשמיים. הסיבה לטעות זו נעוצה בחומרת מעשיהם: בשל חטא עבודה זרה, ה' העלים מהם את הקשר הישיר שבין החטא לעונש והשהה את הפורענות, כדי להקשות את ליבם [מלבי"ם].
עיוורון זה נובע גם מהתעלמותם המוחלטת מאזהרות ה'. וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה', שכן העם סירב להקשיב לנביאים שהתריעו כי העונש יבוא בהשגחה מדויקת על חטאיהם. בנוסף, וּבְתֹרָתוֹ... לֹא הֲלַכְתֶּם, שכן לו היו לומדים ומקיימים את התורה, היו מבינים שה' מעניש את החוטאים, ולא היו תולים את החורבן ביד המקרה [מלבי"ם].
באשר לקריאה המדויקת של המילה וּבְעֵדְוֹתָיו, הפרשנים מעירים כי האות דל"ת מנוקדת בשווא, והאות וי"ו מנוקדת בחולם [רד"ק, מנחת שי].