ה' חורץ משפט קשה ומוחלט על גולי יהודה שבמצרים, ומגבה אותו בשבועה אלוהית. מהות העונש היא ניתוק מוחלט של הקשר בין ה' לעם, שיתבטא בהיעלמות שמו מפיהם. המילים הנני נשבעתי מבטאות גזר דין סופי שנחתם בשבועה [מלבי"ם]. הרקע לעונש זה נובע מהמציאות הדתית המעוותת שבה חיו הגולים: הם המשיכו להישבע בשם ה' תוך שהם משלבים פולחנים זרים, וסברו שאין בכך כל רע [ביאור שטיינזלץ]. מאחר שסירבו לשמוע לנביא שדיבר בשם ה' ובחרו לעבוד אלוהים אחרים, ה' קובע כי אין זה ראוי ששמו ייקרא עליהם או יימצא בפיהם [רד"ק, אברבנאל].
ההכרזה אם יהיה עוד שמי נקרא משמעותה ששם ה' לא יהיה עוד שגור בפיהם, והפרשנים חלוקים לגבי האופן שבו תתממש גזירה זו. גישה אחת מסבירה שהדבר יקרה דרך השמדה פיזית: ה' לא יאריך עוד את אפו, וכל אנשי יהודה יושמדו בחרב וברעב במצרים בטרם יספיקו לחזור בתשובה ולקרוא בשמו [מצודת דוד]. עונש זה מהווה היפוך גמור לטענתם היהירה שלפיה במצרים לא יראו מלחמה ולא ירעבו ללחם [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את הגזירה כתהליך של התבוללות רוחנית, שבו העם ישכח את ה' לחלוטין עד שיהפכו לעובדי אלילים גמורים לכל דבר ועניין [מלבי"ם].
אף על פי שהפסוק קובע ששם ה' לא יישמע בפי כל איש יהודה, הפרשנים מסכימים כי המילה "כל" מתייחסת לרוב המוחלט ולא לכלל העם ללא יוצא מן הכלל. מיעוט קטן של צדיקים, כדוגמת ירמיהו וברוך בן נריה, ישרדו את החורבן במצרים. אותם פליטים מעטים הם אלו שישובו בסופו של דבר לארץ יהודה, ורק שם יחזרו להישבע ולהיות מי שאומר חי אדני [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. הישרדותם של מעטים אלו תוכיח לבסוף את צדקת נבואת ה', ותכריע מי דבר אמת: העם שחשב שישב לבטח במצרים, או ה' שניבא את חורבנם [אברבנאל].