ירמיהו, פרק מ״ד, פסוק י״ח

היהודים הגולים במצרים מציגים טענה מתריסה ולפיה הניסיון המעשי מוכיח את ההפך הגמור מאזהרות הנביא. הם מצהירים כי וּמִן־אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ־לָהּ נְסָכִים, כלומר מהרגע שהפסיקו להקריב לאלילה, הם איבדו את כל טובתם וכן חָסַרְנוּ כֹל. בשל כך הם טוענים כי תָּמְנוּ, לשון כליון והשמדה, ומצאו את מותם וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב. ייתכן שכוונתם היא שהם מעולם לא פסקו לחלוטין מעבודת האלילים, אלא שהרעה באה עליהם משום שהפחיתו את מסירותם אליה. לחלופין, טענתם מכוונת לדורו של המלך יהויקים, שלתפיסתם היה דור של צדיקים שחדלו מעבודה זרה, אך נענשו בכל זאת בשל חטאי מנהיגם.