יצא לכם פעם להביט למעלה אל העננים ולראות להקה גדולה של ציפורים שעפה יחד לקראת החורף? הנביא משתמש בדיוק בטבע המופלא הזה כדי להעביר לעם מסר חשוב. הוא מספר על חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם, עוף שמעופף גבוה, אשר יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ. כלומר, החסידה מרגישה באופן טבעי מתי העונות מתחלפות, ויודעת בדיוק מתי לעזוב את הארצות הקרות ולנדוד למקום חם ונעים.
אל החסידה מצטרפות עוד ציפורים נודדות שנקראות וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר. כל הציפורים האלו שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, הן ממתינות בסבלנות לזמן המדויק שבו הן צריכות לנדוד, לא מקדימות ולא מאחרות, כדי להתרחק מסכנות כמו קור וחוסר במזון.
כאן הנביא מציג הבדל עצוב. הציפורים פועלות מתוך חוש טבעי פשוט ובורחות מראש מסכנה, אבל בני האדם, שהם חכמים הרבה יותר, מתנהגים אחרת: וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'. עם ישראל קיבל את החוקים של ה' ויודע מה נכון ומה לא, אבל בכל זאת בוחר להתעלם מהם ומשנה את דרכו. בניגוד לציפורים שיודעות להתרחק מהסכנה בזמן, העם לא מבין שהמעשים הלא טובים שלו יביאו עליו צרות, והוא לא ממהר לתקן את ההתנהגות שלו. הנביא בעצם שואל: איך יכול להיות שציפורים קטנות יודעות לשמור על עצמן, ואילו אנחנו, שיש לנו שכל, שוכחים את הדרך הנכונה?