איוב, פרק כ״ב, פסוק ו׳

אליפז מאשים את איוב בעוולות מוסריות קשות כלפי החלשים ביותר, בין אם משום שפגמים קלים של אדם במדרגתו נחשבים כפשע של ממש, ובין אם משום שהתעקשותו להצדיק את עצמו כלפי ה' משווה אותו לרשעים שזוהי דרכם. הוא מטיח בו כִּי־תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם, כלומר שלקח מאחרים משכון ללא הצדקה, על ידי לקיחת רכוש בכוח ממי שאינו חייב לו דבר או בעיקול רכוש בניגוד להסכם הלוואה מקורי. האכזריות מגיעה לשיאה כאשר וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט, במעשה של לקיחת לבושם האחרון של העניים. אותם עניים נקראים ערומים משום שהם חיים בעוני מחפיר ולבושים בבגדים קרועים שאינם מכסים את גופם כראוי, או על שם סופם, שכן יש להם בגד אחד בלבד וברגע שמפשיטים אותו מהם הם נותרים בעירום מוחלט ובחוסר כל.