איוב מבטא תחושת ייאוש עמוקה וחוסר אונים מול ה', מתוך הבנה שגורלו נחרץ וכל פעולה שיעשה נידונה לכישלון מראש. המילה אִיגָע משמעותה אתייגע, אעבוד קשה ואטרח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק עוסק בחוסר התוחלת שבהצדקה העצמית של איוב. לגישתם, איוב טוען כי גם אם יזעק, יטען לחפותו וילמד זכות על עצמו, בסופו של דבר אָנֹכִי אֶרְשָׁע – הוא תמיד יימצא חייב בדין וייחשב לרשע. לאור זאת הוא שואל לָמָּה־זֶּה הֶבֶל אִיגָע, כלומר, מדוע שאתאמץ לשווא לחפש תחבולות משפטיות ולבוא במשפט מול ה' [רש"י, רמב"ן, תקות אנוש]. יש המוסיפים כי עצם הניסיון של איוב לריב את ריבו ולהשמיע את טענותיו, הוא זה שגורם לו להיראות כרשע, ולכן הטרחה להוכיח את צדקתו מאבדת כל טעם [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים את הייאוש של איוב לא סביב ההליך המשפטי, אלא סביב מצבו הפיזי האנוש. לפי תפיסה זו, איוב אומר שאפילו אם הוא אכן רשע, אין לו שום סיבה להתייגע ולהתחנן לרחמים, שכן גופו כבר כל כך מדוכא ומעונה עד שאין שום סיכוי שיחזור למצבו הקודם, ועל כן תפילתו לא תועיל [מצודת דוד].
גישה שונה לחלוטין מציגה את הפסוק כחלק מויכוח פילוסופי של איוב עם רעיו, הסבורים שייסוריו נועדו להכניע את לבו כדי למנוע ממנו לחטוא בעתיד. לפי פירוש זה, איוב טוען כלפי ה': אם הייסורים באים עליי כעת רק מחשש שמא אָנֹכִי אֶרְשָׁע בעתיד, הרי שזהו סבל מיותר. לָמָּה־זֶּה הֶבֶל אִיגָע ואסבול עכשיו, בעודי טהור ונקי מחטא? היה על ה' להמתין עד שאחטא בפועל, ורק אז להעניש אותי על מעשיי [מלבי"ם].