איוב משיב לטענותיו התיאולוגיות של רעהו בלדד, ומציג את התסכול העמוק ואת חוסר האונים של האדם הניצב מול בוראו. אף שהוא מקבל את עקרונות הצדק האלוהי, הוא מצביע על הפער הבלתי ניתן לגישור בין האנושיות החומרית לבין הגדולה האלוהית, המונע כל אפשרות של האדם לזכות בדין.
במילים אמנם ידעתי כי כן, הפרשנים מסכימים כי איוב מקבל את טענתו של בלדד שה' אינו מעוות משפט ושהוא אכן מעניש את הרשעים. עם זאת, איוב מציג קושי מהותי באומרו ומה יצדק אנוש עם אל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאדם פשוט אינו יכול לצאת מנצח בדין או בוויכוח מול ה', משום שה' גדול מדי, אינו מספק לאדם בורר, ואינו עונה לו או מסביר לו על מה ולמה באים עליו ייסוריו [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לצד זאת, יש המדגישים את הפער המובנה בין האדם לאלוהים כסיבה המרכזית לחוסר היכולת להצטדק. המילה אנוש מבטאת את שפלותו של מין האדם, שהוא יצור חומרי וקטן המועד לחטוא, בעוד השם אל מייצג את בעל היכולת המוחלטת. בשל פער עצום זה, כל חטא אנושי קל שבקלים נחשב לחמור וגדול מאוד כשהוא נבחן ביחס לה', ולכן האדם לעולם לא יוכל להיחשב צדיק לפניו, אפילו כשמדובר בשם "אל" המייצג את מידת החסד [אלשיך].
גישה נוספת מעבירה את מוקד התלונה של איוב לשאלת הגמול במציאות. לפי כיוון זה, גם אם האדם יצליח להיות צדיק, אין לכך משמעות מעשית, שכן ה' עוזב את האדם להנהגת חוקי הטבע והמערכת העולמית. כתוצאה מכך, הצדיק והרשע חולקים בסופו של דבר גורל אחד וסובלים מאותם מקרים ופגעים, כך שגם השמדת הרשעים נראית כאירוע מקרי לחלוטין [מצודת דוד, רמב"ן].